לעשות את פיונה

הקורבן הנוכחי של הטכנולוגיה החדישה של רוברט זמקיס הוא האפוס העתיק ביותר בשפה האנגלית, "ביוולף". לנועה מנהיים זה הזכיר את גרסת הפורנו של "שרק"

מסוכן לתת לבמאי מדע בדיוני עם משבר גיל העמידה וכסף להתרוצץ חופשי. רק תראו מה קרה לג'ורג' לוקאס. יום אחד הם מגלים שהם כבר לא רק חנונים עם חזון, הם חנונים עם ממון, ויש להם את היכולת הכלכלית לבייש את נעוריהם. ואז הם נטפלים ליצירות שלהם מן העבר, במקרה של לוקאס, או ממציאים טכנולוגיות מיותרות רק כי הם יכולים, במקרה של רוברט זמקיס.

 

 

זמקיס, הבמאי הנהדר של "בחזרה לעתיד" ו"מי הפליל את רוג'ר רביט" והבמאי הפחות נפלא של "פורסט גאמפ" ו"להתחיל מחדש", הוא חולה גאדג'טים. יש משהו נפלא ונועז במוכנות שלו לאמץ טכנולוגיות קולנועיות חדשות וליישם אותן בדרכים לא צפויות ומלאות דמיון, אבל כשהחיבוק גורף כל כך, הוא עלול להפוך לדובי. על כל סרט שלו שמצליח לשדך את בוב הוסקינס לג'סיקה רביט נקבל זוועתון דוגמת "המוות נאה לה".

 

הצעצוע החדש שלו נקרא Motion Capture, במהלכו מנקדים את פניהם וגופם של שחקנים באלקטרודות המזינות את תנועותיהם והבעות פניהם למחשב, וכך מקבלים סרט אנימציה שגיבוריו נראים, מדברים ונעים כמעט כמו השחקנים שעליהם הם מבוססים. כשזה נעשה היטב, כמעט אי אפשר לחוש בהבדל. אז למה, תוכלו לשאול, בכלל לטרוח? למה לבצע את כל הפרוצדורה המסובכת והמלאכותית הזו כדי לקבל, בסופו של דבר, משהו שמאוד דומה למה שהתחלנו איתו (ובדרך כלל, מוצלח פחות)? התשובה היא גמישות. בעזרת לכידת התנועה יכול זמקיס ליצור סרטים שיגיעו ל-IMAX ולקולנועים רגילים בו זמנית, ללהטט בתלת מימד, להצעיר זקנים, להרזות שמנים ולהחיות מתים. היא זו שאיפשרה לו לייצר כמה שוטים עוצרי נשימה בסרט הקודם שלו, "רכבת לקוטב", אך לא הצליחה להסוות תסריט חלש וצדקני, ואת טום הנקס בשלושה תפקידים שונים (לפעמים אפילו אחד זה יותר מידי).

 

סימטריה להמונים

הקורבן הנוכחי של הטכנולוגיה החדישה של זמקיס הוא האפוס העתיק ביותר בשפה האנגלית – ביוולף. היצירה, מהמאות ה-8 ל-9, נכתבה אמנם בידי מחבר בלתי ידוע באנגלית עתיקה, אבל מתרחשת בסקנדינביה, חרפה שהבריטים מתקשים להתמודד איתה עד היום. למי שמוטרד מספויילרים נציע להפסיק כעת, או לזכור שמדובר ביצירה בת 1300 שנה, ולהרגע.

הסאגה, השואבת בתוכנה ובצורתה מן הסאגות הנורדיות, מגוללת את סיפור גבורתו של ביוולף, המגיע להושיע את חצר המלך הרותגאר מאימתו של יצור מזרה אימה בשם גרנדל. המפלצת פורצת בנוח עליה הרוח להרוט, האולם הגדול, וטורפת ומשספת מכל הבא ליד. לאחר קרב איתנים מצליח ביוולף לקרוע את זרועו של המפלץ, ובא לסקנדינביה גואל.

 

מתוך הסרט. ובא לסקנדינביה גואל

 

אלא שאפילו למפלצות יש אמהות, וזו של גרנדל משביתה את חגיגות השמחה של הלוחמים האמיצים וזורעת הרס כנקם על מות בנה. ביוולף היסודי עוקב אחריה למאורתה, לוחם בה והורג אותה. הוא חוזר, עטור תהילה, למולדתו, גיטלנד, רק כדי ללמוד לקח חשוב – מפלצות הן נודניקיות. חמישים שנה אחרי שחיסל את האם ובנה הוא נאלץ להתמודד גם עם דרקון עצבני, להרוג אותו אך ליפול בקרב.

 

זוהי, פחות או יותר, מתכונתה המקורית של אגדת ביוולף, סיפור ישיר כלהב חרב מלא במחוות גיבוריות, סובכי שוקיים משורגים ושיכר דבש. אל תוכה דחקו אליל הפנטסיה ניל גיימן ורוג'ר אברי מעין "היסטוריה סודית" שמנסה לענות על השאלה "מי היה אביו של גרנדל?" התוצאה התסריטאית לוקה בפשטנות פסיכולוגית פרימיטיבית כמעט בסימטריה שלה (ביוולף תלש לגרנדל את היד? נחשו על איזה איבר גוף ייאלץ לוותר כדי לנצח את הדרקון?) שיותר מכל מזכירה זיווג גרוע בין "ביוולף" ל"אדיפוס המלך".

 

 

אבל התסריט הפשטני והנפוח הזה אינו הבעיה העיקרית. אחרי הכל, מדובר בסאגה על גיבור הלוחם במפלצות. הפשטנות והנפיחות הם תוצאות לוואי שכיחות (אף שמצערות) של ז'אנר הפנטסיה הקולנועית, והצופים רגילים לקבל אותן בתמורה למחזות סינמטיים מרהיבים ואקשן עצבני. וכאן אנחנו חוזרים אל הטכנולוגיה.

 

לא נוגעים, לא מרגשים

"ביוולף" של זמקיס הוא יצור כלאיים העוסק ביצורי כלאיים. הוא לא סתם נראה כמו סרט מצוייר – הוא נראה כסרט מצוייר לילדים, ממש כמו "רכבת לקוטב". הוא נעדר חספוס וחדות, ומחשבי לכידת התנועה שלו מעניקים לכל מעין מראה מעוגל, מרוכך. כאשר משלבים את העובדה הזו עם מחשופיהן הנדיבים עד מאוד של נשות החצר, התוצאה המתקבלת מזכירה, יותר מכל, גרסת פורנו של "שרק 2".

 

תחושת אי הנוחות שהשילוב הזה מעורר מתגברת עוד ועוד כאשר הסדין שאנתוני הופקינס (בתפקיד המלך הרותגאר) עוטה על גופו העירום נשמט ממנו, כאשר ריי וינסטון (בתפקיד ביוולף) מבצע סטרפטיז אבירי כדי להילחם במפלצת בהגינות, ללא כלי נשק, וכאשר אברי גוף, מעיים שפוכים, רסיסי מוח ודם ניגר מושפרצים לכל הכיוונים, בחסות מטריית ההגנה של "זה רק סרט מצוייר!". כדי להמשיך ולשמור על דירוג הצנזורה האמריקאית זכתה אנג'לינה ג'ולי, מי שמגלמת את אימו של גרנדל ואישה שממש לא זקוקה לשיפורים דיגיטליים, לכך שכל סממני המין שלה יימחקו, פחות או יותר. כאשר היא ניצבת עירומה וחטובה מול ביוולף, היא מזכירה יותר מכל בובת ברבי – נטולת פטמות וחלקת ערווה.

 

יצור כלאיים על יצור כלאיים 

 

לקן וינסטון הבלונדיני קשה עוד יותר לשמור על טוהר הנוער. מאחר שהוא נלחם במפלצת בעירום, דואג זמקיס להציב מולו, באותה נקודה אסטרטגית, מכל הבא ליד – פמוט, עמוד, ראש כרות, או כל סמל פאלי מזדמן אחר. התעלול הזה מציב בפני הצופות בסרט בגרסת ה-IMAX שלו את הפיתוי מתסכל להזיז את מה-שזה-לא-יהיה ולחשוף את גופו של וינסטון, שעבר דיאטה דיגיטלית חריפה, במלוא תפארתו. לא הייתי היחידה באולם שעשתה תנועות לא רצוניות עם היד. ראיתי.

 

כל אירוטיקת האנימציה ומזרקות הדם המצוייר הללו הם רק קצה הקרחון. הקרחון עצמו הוא המשחק. זמקיס אסף לסרטו קאסט מרשים ביותר. מלבד מי שכבר נזכרו מופיעים בו גם ג'ון מלקוביץ', כמעט בלתי מזוהה בתפקיד יועץ המלך, רובין רייט פן, מחוקה בתפקיד המלכה היפה וולתאו וקריספין גלובר בתפקיד הגרנדל הכי מעורר רחמים וחמלה שנוצר אי פעם (אנדי סירקיס היה עסוק, כנראה). כולם כאחד נעלמים תחת כוחה מטשטש הקווים של הטכנולוגיה. כמו נשים שהזריקו יותר מדי בוטוקס, גם קאסט שחקני "ביוולף" נראה, איכשהו, משותק.

 

יחד עם סימני הגיל, הקמטים, המשקל של וינסטון וההריון של ג'ולי (היא היתה בחודש שלישי) נעלם גם המשחק. כשזה קורה לג'ולי, קצת קשה לשים לב, האמת. אבל אצל ענקי מימיקה כהופקינס, פשוט כואב הלב. אם מדובר היה בסרט אנימציה "רגיל", כזה שבו הדמויות בדויות מלבם של המאיירים, זה היה ניכר פחות. אבל כאן, לא ניתן להתעלם מכך שהטכנולוגיה המהפכנית, משנת-הקולנוע והגמישה של זמקיס גורמת לשחקניו להיראות כאילו הם מדקלמים את שורותיהם מבעד לקונדום – שום דבר לא באמת נוגע, שום דבר לא באמת מרגש. על הכל אם כך שורה תחושת החמצה, אכזבה ואפילו בחילה קלה, שרק מתחזקת בשוט הסיום, כשאנג'לינה ג'ולי צפה לה במים שמנוניים למראה, כבובת מין מנופחת.