רציתי להגיד כמה מילים בזכות הקמתה של "התקווה", מפלגה ציונית לאומית, ולסתום את פיותיהם של כל המקטרגים הטוענים כנגד פיצול נוסף כביכול של המחנה הלאומי. אין דבר כזה. תשכחו מהמנטרות האלה.
לשמאלנים יש אג'נדה. שגויה. לא אמיתית. מוליכת שולל. אבל הם הולכים איתה הרבה שנים. בתחילה הם דשדשו בשוליים, ורק מתי-מעט מביניהם העזו להעלות על דל שפתותיהם את המושג "מדינה פלסטינית", אבל כיום, לרוע המזל או למרבה הצער, הם הצליחו להנחיל את תורתם גם במוסדות השלטון בארה"ב.
במחנה הלאומי, כפי שהוא מכונה בטעות, אין מאומה מהנחישות של הציבור השמאלני. כל מה שיש שם זה חבורה של פוליטיקאים עמוסים בחשיבות עצמית, מנופחת, חסרת בסיס, ללא כל אידיאולוגיה סדורה, שכבר הוכיחו שהכסא חשוב להם יותר מהכול. כך נהגו בנימין נתניהו ולימור ליבנת וסילבן שלום כאשר אריאל שרון הוביל את תהליך הגירוש מגוש קטיף ומצפון השומרון, וכך נהגו אז אנשי חצרו של הרב עובדיה יוסף, וכך נוהג היום אביגדור ליברמן.
ולכן, כאשר משהו לא טוב מתרגש והולך על הבית הלאומי של העם היהודי, יש לקום ולזעוק בכל הכוח, בלי לעשות חשבון – ולשמש לפה למאות האלפים, החילונים, תושבי הערים הגדולות, שלא הגיעו לקלפיות בבחירות האחרונות, או לאלה שהביעו את סלידתם מהשחיתות שפשתה במרכז הליכוד, למשל בכך שהצביעו בעד הגמלאים.
דוד בן גוריון הכריז על הקמתה של מדינת ישראל, שהוגדרה כמדינה יהודית (מונח המופיע כמה וכמה פעמים בהכרזת העצמאות) לפני כמעט 60 שנה. בימים אלה , כאשר שמעון פרס, תלמידו המסור והנאמן, נושא דברים לזכרו על קברו, קשה שלא להרגיש שמשהו יסודי, בלתי הפיך, השתבש עלינו לרעה. אין בכך אולי הסבר שלם, סדור ובהיר, אבל זאת הסיבה שרבים וטובים במחנה הלאומי מרגישים "חסרי בית". הם לא שומעים את הפוליטיקאים קוראים בקול גדול ויוצאים אל כיכר העיר כדי לקרוע שם את בגדיהם מרוב צער. הם גם זוכרים איך נהג בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה דהיום, בעת שכיהן כראש הממשלה. אהוד אולמרט יכול אפוא להמשיך בנחת לעבר העיירה שכוחת האל בחוף המזרחי של ארה"ב, ולסחור באדמותיה של ארץ ישראל.
קשה כנראה למשוך את ההמונים היושבים בבועותיהם, מרגישים בטוחים מפני כל רע, כאשר הקסאמים נופלים, לפי שעה רק בשדרות או בפאתי אשקלון- אבל הבום הגדול בוא יבוא. יתארו לעצמם, למשל, תושבי כפר-סבא כיצד תיראה עירם לאחר שקלקיליה תימסר לרשות הפלסטינים, או כיצד ימריאו המטוסים מנתב"ג לאחר שהגבעות שממזרח לו יהיו מאוכלסות במשגרי קטיושות. הרי אף אחד לא באמת מאמין שמסירת "שטחים" נוספים תביא עלינו את השלום המיוחל.
אני, יליד תל-אביב, חילוני, החרד מפני הבאות, נותן יד להקמתה של מפלגה חדשה כדי לנסות ולעורר ולהטמיע את החרדה שבה אני שרוי כעת. הסכמי אוסלו יצאו לדרך – והסוף ידוע. זעקתי נגד הגעתו של יאסר עראפת לרצועת עזה - ושוב נכשלתי. ביקשתי למנוע את הבריחה מדרום לבנון – וגם בכך לא הצלחתי. זעקתי נגד "ההתנתקות" – ושוב לא שמעו לי. עד מתי נהיה צודקים? עד שכבר לא תהיה דרך חזרה?