ערבית מדוברת

גם אם "עבודה ערבית" מסתמנת כסדרה מצוינת, היא זקוקה לנס כדי להפוך ליותר מקוריוז. כי בישראל לא רגילים לראות ערבים בלי יצפאן בצד

ערבים – יודע כל טוקבקיסט – מתחלקים לשישה סוגים: א. מחבלים, ב. פרימיטיבים, ג. מערבבי טיח, ד. ההוא שאכלנו אצלו חומוס בכפר הזה, שו אסמו – דווקא היה נקי, ה. אלה שיצפאן עושה אותם מדהים ו. מרים טוקאן. וכשזה המצב – איך יאכלו את אמג'אד?

 

כי אמג'אד, בביצוע מצוין של נורמן עיסא, איננו אף אחד מאלה שנימנו לעיל. הוא צעיר, משכיל, זועם, מוכשר, מתוסכל, נאורוטי, כמה לאיחוי השברים של זהותו, מת לקצת הערכה ואהבה והימלטות מסטראוטיפים, ולא הולך לו.

 

 

החברה הישראלית-יהודית שבה הוא מנסה להתערות לא מרשה לו: כעיתונאי, הוא מוזמן לבימות תקשורת שונות על תקן הערבי-מחמד, זה שנוכחותו משדרת פתיחות ונאורות – בתנאי שיביע ביקורת פתוחה ונאורה על בני-עמו ויסכים לקרוא להם

"המגזר". כאזרח, איכשהו הוא תמיד על הכוונת של השוטרים – ואולי זה רק בגלל שהוא נוהג במכונית של ערבים. כבעל, בעיות הזהות שלו מצחיקות את אשתו ובתו הקטנה. כבן לאב שכבר מדבר עברית-ערבית היברידית, הוא עדיין שואף לרצות את אביו ולא מצליח. עובדה, הוא חוגר חגורת בטיחות בכפר, עוד יגידו שהוא הומו. אכן פאדייח (רבים של פאדיחה).

 

סייד קשוע, ערבי המחמד התורן של הספרות הישראלית (ערבים רוקדים, ויהי בוקר) והעיתונות (טור אישי בהארץ) בנה את "עבודה ערבית" סביב אותם סטראוטיפים ממש עימם הוא מתנגח בטור שלו. יש לו כשרון קומי לא מבוטל, ולטעמי – מתאים במיוחד לכתיבה טלוויזיונית. כתיבתו משלבת הומור של מוכים עם התבוננות במראות רב קוטביות, יכולת להגחיך בני אדם משני עברי הזהות והסכסוך, וכשרון (נדיר למדי) לחלץ מתוך הגיחוך הזה דמויות נוגעות ללב. את כל מטען הכשרון אפשר היה לראות כבר בפרק הראשון של "עבודה ערבית", ומן הסתם יהיה עוד: גם חסרונותיו של קשוע ככותב נחשפו כאן – הרדיפה האובססיבית אחרי הפאנץ' ליין המהיר, הרצון לפרק כל סיפור לאוסף של פואנטות והעדר העומק. אבל עומק, כידוע, הוא המצאה של מכוערות.

 

מחכים לנס

אז מה היה לנו? עיתונאי ערבי עם עברית משובחת שמת למכונית של יהודים כדי להיפטר מהתעמרות בירוקרטית של שוטרים שמזהים ערבים ממרחק, אבא שלו שמתחמן לו רובר שחוטה, מוסכניק ערבי ושותפו היהודי שמתפעלים משחטת רכב וצוחקים על כל העולם, צלם עיתונות (מריאנו אידלמן, בתפקידהסייד-קיק) שנזקק לתיוון בשירותי משחטה כדי למצוא חן

בעיני דייט מזדמן, רעיה ואם (קלרה חורי) שבהחלט יודעת להעביר אל המסך אירוניה דקה ומחוייכת, וזוג הורים – סלים דאו המתלהם שרק לעגה הגלוי והאוהב של אשתו (סלוה נקארה) משיב את חרונו לפרופורציות נכונות.

 

בסך הכל, מדובר בממתק. הצרה היא שהוא מגיע אחרי "הערבים האלה שיצפאן עושה מדהים", ומלווה בפרסומת לחומוס ההוא, ומשודר בטלוויזיה מסחרית שאין בה כמעט עיתונאים ערבים, ואחרי 40 שנות טלווייזיה ישראלית – זו הפעם הראשונה שמשפחה ערבית היא כוכבת של סדרה שנועדה לצריכת יהודים, ויש בין צופיה לא מעטים שעדיין מאמינים בזכותם להשמיד את כל הערבים באשר הם, ואם לא מסתייע – אז להסתפק בקללות נמרצות כל אימת שנוכחותם איננה שקופה וכנועה וצייתנית ומרוחקת מחייהם. היקום הישראלי בכללותו הוא הבעיה של "עבודה ערבית". גם אם מסתמנת סדרה מצויינת, היא זקוקה לנס כדי להיות יותר מקוריוז.

 

הבוקר, כשהקשתי בגוגל "קשת עבודה ערבית" כדי להגיע לאתר הסדרה ולא להיכשל באיות שמות שחקנים, קיבלתי בתגובה "האם התכוונת לקשת עבודה עברית". ובכן, לא. לא הפעם. ההתעקשות השתלמה לי. באתר של הסדרה תוכלו לראות כיתובים בעברית ובערבית, וחשוב מזה – תוכלו ללמוד שיעורים ראשונים, קלים ונעימים ומלווים בוידאו, בערבית מדוברת. כל הכבוד להוגי הרעיון.