היו שעשו רבות בשביל האשה: הרב שאר ישוב כהן עשה כל שביכולתו לעזור ולקדם את האשה, הרב עמאר לקח על כתפיו את התרת האשה והרב ציון בוארון כתב את פסק-הדין. עד כאן לשושנים. ועכשיו לקוצים. (שוב פעם היא מעבירה ביקורת?)
התיק של האשה האומללה היה צריך לעבור באיזה שהוא שלב מחיפה לעיר אחרת. אבל מה שנראה היה כפרוצדורה פשוטה לא היה פשוט כלל וכלל. התיק "נתקע" ולא ידענו איפה הוא (תיקים הולכים לאיבוד. מוכר?) ביומן בית הדין בחיפה נרשם שהתיק יצא מבית הדין בחיפה, אך לא נרשם שהוא הגיע ליעדו בעיר האחרת. האם התיק קיבל רגליים? הלך ליער לקטוף פרחים לסבתא? המצב הזה נמשך חודשים והייתי כמעט נואשת. הרי אי אפשר להמשיך לדון בתיק בלי התיק.
הרמתי טלפונים, אך ללא הועיל. טוענת רבנית, חברה, הסכימה לנסות ללחוץ על אחד מן הפקידים בעיר האחרת להירתם לעזרה. השניים טיכסו עצה, חיכו למועד הנכון, ויחד "פלשו" לחדרי הדיינים כאשר הללו שהו בכנס דיינים באילת. ובכן, יגעת ולא מצאת – אל תאמן. ראו זה פלא – התיק אכן נמצא. הוא שכב לו בשקט על שולחנו של ראש אבות בתי הדין, יחד עם עוד ערימות גבוהות של תיקים.
"הוא אוהב להתחבא מאחורי התיקים", אמרה לי קולגה, "אבוד לך. תשכחי מזה. הוא לא יגע בזה לעולם". הפקיד הסביר שמכיוון שאין רישום כלשהו שהתיק הגיע לשם – לא ניתן לעשות שום דבר בנידון. הפקיד, כמו גם הטוענת, סירבו להוציא באופן פיזי את התיק מן האולם (גם אני לא הייתי מעיזה). המצב היה בכי רע. השילוב של מקרה עגינות קשה ביותר עם "תקיעות בירוקרטית" הוא שילוב קטלני במיוחד. ידעתי שנדרשה פעולה נועזת מצדי.
גייסתי את כוחותיי הדלים, ביררתי את מספר הטלפון של הדיין, שהחזיק בתיק, ועשיתי זאת. "שלום" אמרתי והצגתי את עצמי. "סליחה", אמר הדיין בטון לא נעים. חזרתי על הדברים. הדיין אמר באיטיות המדגישה כל מילה: "את... יודעת... עם... מי... את... מדברת?". בתגובה גמגמתי משהו, והדיין המכובד חזר שוב על השאלה הרטורית שלו. בקול רועד עניתי ש:"כן. אני חושבת שאני מדברת עם הרב ע'." המשך השיחה היה קצר וקולע. לא, הוא לא יודע על מה אני מדברת. לא, הוא לא יעזור בעניין. ולא, זה לא מעניין אותו.
אין גבול ליצירתיות הנדרשת בבית הדין הרבני. נאלצתי לפנות לאפיקים אחרים. פגשתי בכנס "קולך" את אחת מבנותיו של הרב עובדיה יוסף, ושטחתי בפניה את הבעיה. היא יעצה לי לכתוב מכתב לדיין אחר, המקורב לרב יוסף. בשיחה נוספת איתה הובהר לי כי כדאי לחכות עד אשר יתמנה הרב עמאר לרב ראשי ואז לפעול. בדרך פתלתלה זו הצלחנו להוציא את התיק מרשותו של הדיין עם הקוצים, ולהעבירו לרב עמאר. אמנם הדבר ארך עוד כמה שנים (עד שהתמנה, עד שהתפנה, עד שדנו ועד שפסקו) אבל בסוף העגונה הותרה.
מכירים את הבדיחה שכאשר פורצת שריפה בישראל אנשים שואלים את עצמם: "את מי אני מכיר במכבי האש?" אפשר לספר את הבדיחה הזאת גם על בית הדין הרבני, אבל זה לא כל כך מצחיק.
רבקה לוביץ' היא טוענת רבנית העובדת ב"מרכז צדק לנשים", טל': 02-5664390