רק לא פשרה

למרבה התדהמה, חלק מהמורים ואחדים מבכירי האוצר והחינוך לקחו ברצינות גמורה את עניין הרפורמה, וכך, במקום להגיע להסכם, נמשכים כיפופי הידיים

מסיבת העיתונאים הכעוסה של שרת החינוך ושר האוצר הייתה עוד פרק בדיאלוג המתמשך בין ארגון המורים העל-יסודיים השובתים לבין הממשלה וההסתדרות. המשא והמתן ביניהם נראה יותר ויותר כטיסה לשום מקום: עולים על המטוס, שותים מיץ, מחליפים חוויות אבל לא ממריאים. אין מנוע.

 

היה מנוע? בהסכם הקודם, שהושג בין הממשלה לבין הסתדרות המורים, היה: הרפורמה במערכת החינוך היסודי, שאפשרה למורים ולממשלה לפרוץ את המסגרות המאובנות של משאים ומתנים על הסכמי עבודה קיבוציים ולהשתחרר מחשיבה במונחים של "משחק סכום אפס" – מה שהאחד מרוויח, השני בהכרח מפסיד. כש"שיח הרפורמה" מחליף את שיח העימות, תוצאת המו"מ יכולה להיטיב עם כולם. הרווח של המורים הוא לא ההפסד של האוצר - ולא להפך; באסטרטגיה של שיתוף פעולה, כולם יכולים לצאת כשידם על העליונה. מורים, אוצר, חינוך ובעיקר התלמידים.

 

המודל המוצלח של התנעת הרפורמה בבתי הספר היסודיים לא הועתק להתדיינות בין משרדי הממשלה לבין ארגון המורים העל-יסודיים משום שאף צד לא היה מעוניין בכך יותר מדי. משרד האוצר מראש לא תיקצב לשנה הבאה משאבים כספיים שיאפשרו הכרזה על מהפכה בחינוך העל-יסודי דוגמת זו שיוצאת לפועל, עם חריקות רבות, בבתי הספר היסודיים. הכוונה המקורית של האוצר הייתה להגיע עם העל-יסודיים לסוג של הסכם ביניים למשך שנה עד שנתיים, הסכם שלא יתבסס על רפורמה מקיפה אלא יסתפק בדחייתה למועד מאוחר יותר. כשיהיה כסף.

 

במקביל לא היו נציגי המורים העל-יסודיים מעוניינים בשינוי יסודי בתנאי העבודה והשכר שלהם. לרבים מהמורים והמורות נוח הסידור הקיים, המאפשר עבודה במשרה וחצי עד שתי משרות, ותגמול מיוחד על תפקידים נוספים באותו בית הספר. השכר הבסיסי למשרה של מורה על-יסודי אומנם נמוך, אבל גם ההשקעה הנדרשת נמוכה למדי. אז עובדים משרה וחצי או שתיים, מקבלים "גמולים" ומסתדרים איכשהו. גאוות מקצוע אין, סידור עבודה יש. מערכת החינוך העל-יסודית תקועה בשווי משקל נכה אך מקובל, נחות אבל מוכר. לצד אחד אין כוח לשנותו, לצד שני אין רוח לשנותו.

 

משווי משקל נחות כזה אפשר לצאת רק בבעיטה, רק בשבירת כללי המשחק הקיימים, רק בשינוי מבני. טבעי שמורים חוששים משינוי כזה, כאשר הלא-ידוע גובר על הידוע. גם טבעי שהאוצר לא מתלהב מרפורמה גדולה וגורפת כאן ועכשיו. מי יודע כמה כסף לא-מתוקצב זה עלול לעלות לו.

 

וכך מתגלגל לו הדיון העייף בין המורים העל-יסודיים לבין הפקידים של משרדי הממשלה בנתיב השחוק של כיפוף ידיים, מי ידפוק את מי ובכמה. האוצר מציע העלאת שכר קבועה וזמנית שתהיה מורכבת מאחוזים על חשבון הסכם קיבוצי כללי ומאחוזים על חשבון שחיקת השכר העתידה ואחוזים על חשבון שחיקת השכר שהייתה ומאחוזים על חשבון שקט תעשייתי, וכמובן מאחוזים על חשבון הבוררות מ-1987 כפול הבוררות של 1997 בחזקת הבוררות של 2007. כמה זה ביחד? מה זה משנה. לא משנה לתלמידי ישראל, לא למורי ישראל ובטח לא לחינוך הישראלי.

 

וארגון המורים מצדו, ביודעו שהאוצר זומם לשלם עד כמה שאפשר פחות לפרק זמן עד כמה שאפשר קצר, מתחמק, מתחכם ומעלה דרישות מאקרו-חינוכיות כמו צמצמום מספר התלמידים בכיתה. צמצום שיצור ביקוש למשרות הוראה, לשעות נוספות, ל"גמולים" ועוד.

 

אין מחלוקות מהותיות. המשא והמתן בין ארגון המורים העל-יסודיים לבין משרדי החינוך והאוצר עשוי היה להסתיים מזמן אלמלא התפתחות לא צפויה. למרבה התדהמה, חלק מהמורים ואחדים מבכירי האוצר והחינוך לקחו ברצינות גמורה את עניין הרפורמה. האידיאליסטים המשונים הללו לא מוכנים עכשיו להתפשר על פחות מזה. למשל, הם לא מוכנים להגיע להסכם על נוסחה לחישוב התוספת לשכר ובכך לגמור את השביתה. הם, כמו הציבור כולו שהטמיע את שיח הרפורמה, רוצים את הדבר האמיתי: חינוך חדש לילדי ישראל. להביא את תלמידי ישראל חזרה לעשירייה הראשונה של תלמידי העולם.

 

ממה, אם כן, עלינו לחשוש? עלינו לחשוש מכך שהמו"מ בין המורים השובתים לבין הממשלה ייגמר בפשרה על תוספת שכר של 13.85% עד פברואר 2009 והצהרה סתמית על פתיחה של שיחות על נכונות בעתיד לרפורמה עתידה – ובכך תיגמר השביתה. כמו הוועידה באנאפוליס בערך.

 

אנחת רווחה לא תישמע אז בארץ. רק אנקת אכזבה.