סימן שאתה צעיר
ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים"), שליווה את ניל יאנג בדוקומנטרי "Heart of Gold", הצליח לייצר סרט רגיש ונוגע ללב על אמן שלא פוחד מהזיקנה שלו
"וזה שיר מהאלבום החדש של ניל יאנג", אמר האיש הנחמד ברדיו לפני כמה שבועות. "ניפגש שוב בעוד 18 דקות. תהנו". פייר? נהנינו. לא חיכתה לנו שם המצאת הגלגל, רק עוד מהחמוץ מתוק הזה שלמדנו לאהוב עם הזמן, והרבה ממנו.
ב-yes דוקו החליטו אמש (ג') לרענן את הלוח עם מחווה לאלבום Chrome Dreams II ושידרו את הסרט "Heart of Gold", בו ג'ונתן דמי ("שתיקת הכבשים") מלווה את ניל יאנג להופעת בכורה של האלבום "Prairie Wind" בנאשוויל, טנסי לפני שלוש שנים.
יאנג על הבמה בנאשוויל © 2006 by PARAMOUNT PICTURES CORPORATION. ALL RIGHTS RESERVED
אולי זה לא מקרה שהאיש שביים את חניבעל לקטר, זולל המוחות, פוגש את יאנג למסע הזה בזמן בו הזמר מתמודד עם מפרצת במוח וניתוח מסובך ("הכניסו לי קפיצים מתכלים למוח כדי שהגלד ידחוק את המפרצת"). אבל כאן באמת נגמר הקשר בין הסרט ההוא לזה. ההופעה של יאנג, שסוגר מעגל עם העיר בה הקליט את האלבום "harvest" כשהיה עוד היפי עשיר בן 24, היא הכל חוץ משתקנית.
יאנג, שעלה לבמה בנאשוויל עם כובע בוקרים וערימה של נגנים שמופיעים איתו כבר שנים וכמה נשים (אחת מהן שלו) שעושות קולות רקע ונראות כמו הגרסה המקוצרת של דולי פרטון, הוא כבר לא איש הקצוות החדים שאפיינו אותו במהלך השנים. הוא כבר לא צעיר והגוף שלו כבד. גם הפנים שלו השתנו, והפכו הפכו רכים ועגולים יותר. גם אם הוא עדיין מסתתר מעט מאחורי המפוחית, הגיטרה והכובע, מהסיפורים שלו עולה ניחוח חציר והשתקפויות חשופות של ילדות והתבגרות.
יאנג וזמרות הליווי (אישתו מצד שמאל) © 2006 by PARAMOUNT PICTURES CORPORATION. ALL RIGHTS RESERVED.
יאנג מספר על הבת שלו, שכבר הולכת לקולג', על הכלב שהיה לו, קינג, על המפרצת ועל אבא שלו שסבל מדמיניציה בשנים האחרונות לחייו ונפטר זמן קצר קודם לכן, ולו מוקדש הסרט. במהלך ההופעה הוא מחליף מבטים עם אשתו ובעיקר יוצא מהבועה שלו כדי לספק לקהל שהגיע ל"ריימן אודיטוריום" חגיגת קאנטרי איכותית ומרגשת. "שנתיים הוא לא הצליח לכתוב כלום", מספרת אשתו בראיונות שקדמו להופעה, "פתאום הוא נכנס לשטף של כתיבה ועכשיו הוא לא מפסיק להוציא דברים".
אחרי תשעה ביצועים מ-"Prairie Wind", יאנג עובר לקלאסיקות שלו מ"הארווסט" ומשתף בסיפור שעומד מאחורי אחד השירים היפים שלו, "Old Man". "הייתי אז היפי עשיר", הוא נזכר בתקופה שהגיעה אחרי ש"הארווסט" הפך לאלבום מצליח. "קניתי חווה שאני גר בה עד היום, ויחד איתי גר בה זוג מבוגר ששמר עליה. יום אחד שאל אותי הגבר מאיפה בדיוק יש לי כסף לקנות חווה כזאת בגילי, אמרתי לו שזה הכל מזל. הוא אמר 'זה הדבר הכי מטורף ששמעתי'". יאנג, ההיפי העשיר, הגיע הביתה וכתב לו את השיר שתפס מקום טוב ביציע הקלאסיקות העצובות מתוקות שלו.
זיקנה מפוייסת
יאנג של היום קרוב יותר בגילו לאיש שלו הקדיש את "Old Man", אבל כמו שאמר פעם על עצמו, "I'm just getting younger", והוא צדק. יאנג הולך ומעמיק ביאנגיותו. הוא הולך ומתקרב אל עצמו, וכנראה פורה ויציב מאי פעם. האולד היפי נתן הופעה נעימה ומרגשת, שעושה הרבה כבוד למוזיקה של עצמו ולאנשים שעבדו איתו כל השנים. כל זה עם קצב אחר, ישן וחם, שהיה הופך בקלות לשמאלץ אלמלא המורכבות העדינה של החומרים, המילים הטעונות והפשטות הנוגעת ללב של הזכרונות של יאנג.
יש יתרון גדול בעובדה שדמי הוא מעריץ של יאנג. לצילומים הרכים, הקלוזאפים הסבלניים והאמפתיה, שמן הסתם גם גרמה ליאנג להרגיש שהוא בידיים טובות, יש חלק גדול בהצלחה של הסרט בלכידת הניואנסים של יאנג. דמי עושה כבוד לו ולמוזיקה שלו. הוא שם כדי לתת לו מקום ולכן ההופעה הזאת נראית כמו נגטיב של הופעות אחרות. יש בה משהו מיושן, אבל כל כך מלטף ונכון, שקשה לחשוב על דרך אחרת לעשות אותה.
ניל יאנג כבר בן יותר מ-60. בניגוד לחברים מהשכבה שלו, פול מקרטני או מיק ג'אגר, השנים ניכרות בו בהחלט, אבל האווירה המפוייסת בה הוא מקבל את עצמו ואת ההתבגרות והאופן בו הוא יודע שחי חיים מלאים וש"עוד יש לו כמה שנים", כמו שהוא מעיד על הבמה, מזכיר שוב ושוב שיוצר ענק כמוהו לא צריך לפחד מהזקנה או מאי הרלוונטיות. כי במקום שיש נשמה הזמן לא נוגס, וכל זמן שהמוזות רועמות, תהיו בטוחים שהכבשים ישתקו.