אם נדמה לכם שאתם כבר יודעים הכל על אכזריותו של האדם, אנא, תקראו את "אשפת מלחמה". כמו אגרוף יעיל, כמו סטירת לחי, כמו מבט ארוך וממוקד בשערי הגהינום: זה טיבה של חווית הקריאה בו. היא בהחלט לא מיועדת לרכי-לב.
מלחמת קוריאה לא חוללה גל של ספרות הומניטרית ואנטי מלחמתית. היתה, חלפה, נשכחה ממי שלא היה שם, ממי שלא איבד שם בן משפחה או איבר מגופו. באיחור קיבלו האמריקנים את "M.A.S.H", ואת האירוניה המרה של החזקים והמנוצחים שנקלעו למלחמה מיותרת: כשקוראים את "אשפת מלחמה", מבינים עד כמה האירוניה היא נחלתם של אנשים שבעים ורבי-כוח.
יו יואן מושלך אל המלחמה הזאת מתוך שיקולים אידאולוגיים קרים של מנהיגיו, הללו שיודעים כבר בתחילת הדברים כי גברים צעירים אינם אלא אשפת מלחמה, וכי לחייהם ממילא אין ערך: הוא יגלה זאת מאוחר יותר, כשיבוסס בשלג בנסיון להבין פקודות סותרות של מפקדים, כשכמעט יגווע ברעב כי אין אספקה, כשיבין כי אין תוכנית ואין מטרה ואין דרך ליישב בין סיסמאות הניצחון לבין הגוויות המצטברות והולכות לידו.
הוא נופל בשבי, ועיקר הסיפור – שמובא כאן כעדות צלולה, בהירה וחסרת יומרות ספרותיות – מתרחש במיקרוקוסמוס של מחנה השבויים. המכלאה היא העולם. האמריקנים הם שליטיו המרוחקים. בתוך המכלאה, מאבקי ההישרדות קשים אף יותר מאלה שבקרב, והגורל גחמני וזועף לא פחות.
במחנה שיש בו שבויים צפון קוראיניים ודרום קוריאניים, תומכי סין העממית ותומכי סין הלאומנית, מילה לא נכונה שמושלכת באוויר יכולה להפוך לאקט של בגידה, ומלחמות הסינים בינם לבין עצמם מסתיימות בהכרעות על גופם של בני אדם. די מהר לומד יו יואן לשלם בגופו: כתובת קעקע גדולה על בטנו, כתובת שהוטבעה בו בכוח הזרוע של שליטים קטנים, נושאת את המלים "FUCK COMMUNISM": לכתובת אחראי מפקד-מכלאה מטעם עצמו שהוא תומך של צ'יאנג קאי שק –והוא לא יניח לתומכי סין הקומוניסטית לשוב אליה בתום המלחמה. מי שלא מבין, מקועקע. מי שמתמיד בסירובו להבין הופך לקורבן להתעללות חמורה יותר. מי שעדיין עומד בו הכוח לומר, אני רוצה הביתה – יחשוב ודאי שנית כשיראה את חברו מבותר לנתחים בידיו של הלאומן הקנאי. וכן, הוא גם מוכן לאכול פיסות מבשרם של אנשים שרוצים הביתה.
יו יואן לומד לשרוד בקושי כשרצונו היחיד הוא לשוב לסין העממית, שם יש לו אמא חולה וארוסה נאמנה. אבל המלחמה היא החור השחור אליו נשאבים כל חלומותיהם של בני האדם והופכים לאין מוחלט, וכוחה גדול מכוחו, וכל בחירה שלו תהיה בעצם רעה: גם אם ישוב לסין העממית ועוד יזכה לראות את יקירותיו, מחכה לו שם עביט השופכין שהאידאולוגים שפכו על השבויים, אותם האשימו בפחדנות ובבגידה. לדעתם, היה על יו יואן להקריב את חייו. העובדה ששרד מוכיחה שהיה מוג לב ועל כך מן הראוי שייענש.
שיטת המחשבה העקומה הזאת איננה מיוחדת לסין ולפנאטים הקומוניסטים: מאו טסה-דונג למד מסטאלין להתייחס כך לשבויי מלחמה. גם סטאלין לא המציא אותה בעצמו. ימיה ארוכים כימי המלחמה עצמה.
וגם יו יואן, למרות שהדילמות וההכרעות שהוא נאלץ לקבל ייחודיות למלחמה מסוימת שנשכחה מלב – יו יואן בספר הזה הוא כל-אדם. כל חייל, ליתר דיוק: כל מי שלמד דרך גופו הפצוע ונפשו המרוסקת שמנהיגיו שקרנים, שאין אלים שם ממעל כי אם רק פוליטיקאים קטנים, ושהיחיד במלחמה – בכל מלחמה – הוא תמיד סוג של אשפה.
הא ג'ין, מחברו של "אשפת מלחמה", יודע היטב על מה הוא כותב: אביו היה חייל במלחמת קוריאה. הוא שב לסין העממית והיה בה רופא צבאי. הא ג'ין עצמו, כשהיה בן 14, התגייס לצבא הסיני והבין (כמו גיבורו) שהמפלט היחיד ממלחמה מצוי לו בספרים. זה היה בשנות שלטונם הרעות של "המשמרות האדומים", ובגיל 14 היה כמעט אנאלפבית, כי המשמרות סגרו את בתי הספר.
איכשהו, אחרי חמש שנים בצבא ושינוי מבורך בסדר היום של ההנהגה, הגיע ללימודים גבוהים ואחר כך יצא לארצות הברית לכתוב דוקטורט בספרות אנגלית. בעודו תוהה על האזכורים הסיניים בשירתם של ט.ס. אליוט ועזרא פאונד, צפה בטלויזיה בטנקים המכתרים מפגינים בטיין אן מן והחליט להישאר באמריקה. כמעט עשרים שנה חלפו, והיום הוא נחשב לאחד הסופרים המובילים והמוערכים ביותר שכותבים שם.
הדעות על "אשפת מלחמה" בקרב המבקרים האמריקניים היו חלוקות: היו שהבינו כי ההישג העצום של הספר הוא דווקא באיפוק, בטון התיעודי הענייני של יו יואן, באפשרות לגולל את סיפור המלחמה מפיו של ניצול אחד ובכך להאיר אותה, ואותו, בגוונים של אוניברסליות. היו שטענו כי דווקא האיפוק הזה מוביל ליבשושיות של הטקסט.
ואולי אלה שכחו כי כדי ליצור דמות אמינה של ניצול, כזו שתהדהד גם בליבו של קורא שמרוחק מאוד מן המלחמה ההיא ומכל הסינים המוזרים ההם, צריך לעשות בדיוק את מה שהא ג'ין עשה כאן: לבנות את הסיפור מעיניו של חייל אפרורי שאינו תובע לעצמו את זכות הצעקה או את חובת ההתלהמות. רק מספר, לאט ובריכוז, את מה שהיה כפי שהיה. בעיני, כוחו של הספר הוא בדיוק כאן: ראשית, בריבוי הפרטים שיוצרים בקורא תחושה שהוא עצמו מבוסס בשלג הקוריאני, מתחנן לקצת אוכל בשפה שבני המקום לא מבינים, מנסה להיענות לפקודות שהוא עצמו אינו מבין.
ושנית –ואולי זה העיקר – הדיווח העובדתי של יו יואן, שהוא כמעט פקידותי בנאמנותו להתרחשויות ולכרונולוגיה שלהן, הוא בדיוק האמצעי הספרותי שמעניק לדמות עוצמה ונוכחות בלתי נשכחת –וגם אמינות מופתית. בדיוק כך מדברים ניצולים: בהיצמדות לפרטים, כאילו אלוהים באמת מצוי בהם, כאילו מן הזכרון המדוקדק אפשר לאחות את קרעי הסיפור ולתת לו משמעות. הבחירה של הא ג'ין להוביל כך את הדמות והסיפור הופכת את "אשפת מלחמה" לאחד הספרים האנטי-מלחמתיים הכי משכנעים, הכי מזעזעים שקראתי אי פעם.