הנחיתה מאנאפוליס לקרקע המציאות
הוועידה תמה, החצוצרות נדמו, השטיחים האדומים גולגלו בחזרה למחסן - וכעת שבים כולם לקרקע המציאות. גם אולמרט וגם לבני ביקשו לשוב לפרופורציה עם שובם לישראל. והפרופורציה הזו טומנת בחובה סוגיה כבדת משקל - האם ומתי לצאת לפעולה נרחבת ברצועת עזה. עם זאת, בשעת לילה לפני הטיסה הביתה, שמח ראש הממשלה לספר על תחושת השליחות הגדולה שפיעמה בו מול דוכן הנואמים באנאפוליס
היום שבו שב אהוד אולמרט מוועידת אנאפוליס נפל במקרה על כ"ט בנובמבר - 60 שנה בדיוק לאחר שהאו"ם החליט על חלוקת ארץ-ישראל. יהיו בימין מי שיאמרו שמדובר בתזמון סמלי, המעיד על חלוקתה השנייה של ישראל, בינינו לבין הפלסטינים. ואולם האמת היא שחלוקת הארץ הזאת לשתי מדינות לאום לשני עמים עוד רחוקה כרחוק מזרח ממערב.
אולמרט עצמו הבהיר זאת רגע לפני השיבה מאנאפוליס. "צריך לא לאבד פרופורציה, כאילו אנאפוליס היא שינוי פני ההיסטוריה... אני רוצה להדגיש שיש הסכמה מלאה וחד-משמעית על הפרדה בין ההסכם שאליו אנו רוצים להגיע, לבין היכולת לבצע אותו בעתיד. כלומר, לא יהיו ויתורים אם לא תהיה עמידה בתנאי מפת הדרכים", אמר ראש הממשלה.
שלום לאנאפוליס (צילום: רויטרס)
גם ממלאת מקומו ויו"ר צוות המשא-ומתן העתידי, ציפי לבני, חושבת כך. כששבה שרת החוץ מאנאפוליס היא אמרה שאין כאן בהכרח שינוי היסטורי; אולי רק פתח שדרכו ניתן יהיה בעתיד ליצור שתי מדינות לשני עמים. הכול כמובן מותנה ותלוי ביישום מפת הדרכים - על ידי הפלסטינים מצד אחד, ועל ידינו מצד שני.
מה המשמעות? אם וכאשר יושג הסכם בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-2008, הרי שעדיין לא הגענו למועד הוויתורים מצד ישראל. ההסכם יוביל לשורה דרישות הדדיות ורק אז - אם בכלל - יגיע הביצוע הכואב. למשל, הדרישה שאבו-מאזן ידכא את הטרור ואת ירי הקסאמים מעזה. כואב מן הצד השני יהיה אם ישראל תפנה מאחזים בלתי-חוקיים, תאפשר את הקמת האוריינט-האוס במזרח ירושלים, תקפיא התנחלויות ותשחרר אסירים רבים.
האם מישהו בישראל רואה את זה קורה בשנה הקרובה? בשנתיים הקרובות? האם מישהו רואה את זה קורה כאשר ליברמן וישי יושבים בממשלה? ראש הממשלה עצמו מאמין שזה יקרה, אבל הוא אינו מוכן לדבר על מועד לביצוע. לבני אומרת: "בואו ונטפל בעיה-בעיה; קודם כל משא-ומתן, ואז נראה מתי - אם בכלל - מיישמים".
ואהוד ברק, הצלע השלישית למטבחון שמוביל את ישראל, מה הוא חושב? הוא מעמיד את הביטחון מעל הכול, וכל היתר חשוב פחות. לא בכדי נשמע קולו במסע לאנאפוליס רק בדיון אחד מינורי. ברק עסוק באיראן ובאיום האיסלאם הפונדמנטליסטי המתרחב, ושהחולמים יחלמו. מבחינתו, השלום עם הפלסטינים והוויתורים הנדרשים בלאו הכי לא יקרו כאן מחר.
עצימת עין לפני עזה
בשבועות הקרובים יאלץ ראש הממשלה להכריע האם לתקוף בעזה. נכון, הוא לא צריך את אישור אבו-מאזן לזה, כפי שאמר השבוע בארה"ב. אבל הוא צריך את אישור בוש. אם לא אישור, אז לפחות תיאום, או למצער - הנהון בראש.
עוד לפני ועידת אנאפוליס ידעו גם ראש הממשלה וגם הנשיא בוש שהמצב בעזה נהפך בלתי-נסבל. אפילו מחמוד עבאס - המתנגד למהלך ישראלי צבאי - יודע שכך אי אפשר להמשיך. אי אפשר לחיות תחת ירי הקסאם שמצליח להרוס מרקם חיים של עיר אחת, שדרות, ועוד עשרות קיבוצים ויישובים לאורך הגבול. חמור מכך, אי אפשר שישראל תשב בחיבוק ידיים ותצפה שהקטיושה תכה באשקלון על כמעט 110 אלף תושביהּ. בוודאי שבמצב הזה אי אפשר לדבר על שלום ועל ויתורים ישראליים נוספים.
בקרוב יאלץ ראש הממשלה להכריע האם לתקוף בעזה (צילום ארכיון: AFP)
מכיוון שמצב שבו חמאס יפסיק ביוזמתו את ירי הרקטות אינו סביר, הרי שהפעולה הצבאית בוא תבוא. ואולם כאן צריך להיות נהיר לכל, שבלא אישור, תיאום, הנהון או לפחות עצימת עין אמריקנית תורנית, כל מתקפה שתכוון לעזה תפגע בבית הלבן. אחרי המלים הגבוהות באנאפוליס, כל מתקפה לא מתואמת עם האמריקנים תיפגע בבוש וברייס. היא תזכה את וושינגטון, וכפועל יוצא את ירושלים, במנת גינויים חריפה מתמיד. הליגה הערבית, שבאה לאנאפוליס בלחץ אמריקני אגרסיבי, עלולה להדיר רגליה מהתהליך.
גם אם אולמרט לא יגיד על זה מלה, הרי שזאת אחת הסוגיות שעלו בינו לבוש בארבע עיניים בחדר הסגלגל. ראש הממשלה לא יפעל בעזה בלי לספר על כך מראש לעמיתו בבית הלבן. כך לא נוהגים בחברים. בכירים בפמליה הישראלית ששבה מאנאפוליס אמרו לנו שהמסקנה היא שכל מתקפה בעזה תחייב לפחות קריצת עין של וושינגטון.
השליח
ראש הסגל במשרד ראש המשלה, ד"ר יורם טורבוביץ', ניקר קלות על הכיסא שמאחורי ראש הממשלה באולם שבקומה השמינית של מלון "מנדרין" בוושינגטון, לצד הכוסות המיותמות שעמדו על השולחן. אף אחד לא הביא מים כדי למלא את הכוסות; חוסכים בנסיעות אולמרט, אתם יודעים.
אלוף מאיר כליפי, המזכיר הצבאי, עבר כבר לאזרחי. הוא חלק כורסא זוגית והלצה עם מזכיר הממשלה, עובד יחזקאל. היועץ המדיני, שלום תורג'מן, כתב sms או עיין באינטרנט בסלולארי. רק עדנה חלבני, אחראית הנסיעות בלשכת אולמרט, נראתה לחוצה משהו. עוד שעה קלה טסים הביתה, ולא הכול סגור.
אני, אהוד מבנימינה, יושב עם מנהיג מעצמת העל העולמית (צילום: AFP)
אולמרט ישב במרכז השולחן הגדול צפוף העיתונאים, וניהל איתם דיאלוג - חלקו שנון, חלקו סר-טעם. האינטימיות שמתפתחת במסעות עם ראש הממשלה ברחבי העולם מאפשרת אווירה מבודחת, כביכול. בפועל, כל עיתונאי מחפש את שאלת מיליון הדולר - השאלה שתפיל את ראש הממשלה. אולמרט מצדו עושה הכול לומר רק את מה שהתכוון לומר, כך שדבריו נשמעו בדיוק כמו נאום יום האתמול מעל בימת אנאפוליס.
חוץ מזה, רבותי אנשי העיתונות - אמר אולמרט לעצמו - יש לי עוד מעט ראיון לעיתון "הארץ", שאני לא יכול לספר לכם אודותיו. ודאי תשמעו עליו מעורך העיתון וכתביו במטוס, בדרך הביתה. ועם כל הכבוד לכם - נראה שראש הממשלה אמר לעצמו - רק עכשיו חזרתי מהנשיא בוש. פעם שנייה בתוך שבוע. אני, אהוד מבנימינה, יושב עם נשיא מעצמת העל העולמית היחידה ודן עמו בעניינים הרי גורל. חשיפת היתר הזאת לתקשורת, לא ממש נוחה לי. אז יאללה, בואו נסיים בלי לומר הרבה מדי, ונטוס הביתה בשלום.
אלא שאז, מתוך התשובות הלעוסות עד זרא, שאל אחד העיתונאים את ראש הממשלה האם התרגש במעמד אנאפוליס. לפתע אורו עיניו של אולמרט. הוא קיבל הרמה להנחתה - הזדמנות לספר על תחושת השליחות שעמה בא לארה"ב. "ודאי שהתרגשתי, מאוד התרגשתי. אני עומד שם, עם נשיא ארה"ב ועם יו"ר הרשות הפלסטינית, ועיני כל העולם נשואות לכאן. אין מקום בתבל שבו לא שידרו את זה. הרגשתי גאווה גדולה, שאני עומד על הבימה הזאת, בשם מדינת ישראל, ומדבר בעברית,... כנציג של עם עִם מורשת תרבותית שכזאת, עִם היסטוריה שכזאת. התרגשתי, ואפילו מאוד", אמר האיש שנדמה לעתים קר רוח עד כדי חסר-רגש.