איותאיה: הצד האחר של תאילנד

תאילנד היא לא רק חופים קסומים או מרכזי קניות הומים, יש בה גם היסטוריה של ממלכה שהותירה אחריה ארמונות ומקדשים מפוארים. ויקי בן ארי נסעה אל אתרי איותאיה המרהיבים וגם פגשה את המקומיים שמחוץ למרכזי התיירות הסואנים

תאילנד מצטיירת בדמיונינו כחופים קסומים בדרום, טבע מרשים בצפון ומרכזי קניות בבנגקוק. אולם, היא גם טומנת בחובה היסטוריה מזהירה של ממלכה גדולה שהותירה ארמונות, אוצרות אמנות ומקדשים המעידים על תפארת העבר. חלק מההיסטוריה המפוארת הזו היא ממלכת איותאיה (Ayutthaya), שהתקיימה במאות ה-14-18 עד שנהרסה על ידי הבורמזים בשנת 1767.

 

במשך כ-400 שנה פרחה הממלכה תחת שלטונם של 33 מלכים. ההיסטוריה שלה היתה שזורה במלחמות רבות עם שכנותיה: ממלכת סוקותאי, ממלכת לנה, בורמה וקמבודיה, כמו גם בתככים ובקנוניות המקובלים בחצרות מלוכה שבהם המלך מקיים הרמון גדול, וצאצאיו הרבים נלחמים זה בזה כדי לרשת אותו. 

 

התככים החלו כבר במייסד הממלכה, אותונג, שהיה נסיך ו-וסל בממלכת סוקותאי, וכבש את ממלכת האם וייסד את השושלת. בהמשך, הורעל המלך פארג'אי על ידי אישתו, שתפסה את כס המלוכה ואימצה מאהב מפקידי החצר הפשוטים. לבסוף, נהרגה המלכה סורייותאי בעת שהגנה על בעלה המלך בקרב עם הבורמזים, ובכך הפכה לגיבורה המפורסמת ביותר בתאילנד.

תאילנד טומנת בחובה היסטוריה מפוארת (צילומים: ויקי בן ארי)

 

סופה של השושלת הגיע עם וויתורו של המלך האחרון על המלוכה והפיכתו לנזיר. הוא חזר להחזיק בשלטון רק כדי להציל את העיר מפלישת הבורמזים. אך הוא סירב לחזור ולהגן על העיר בפלישה נוספת שהתקיימה מאוחר יותר, וכך זו נכבשה, נשרפה כליל, ולבסוף חצר המלך ננטשה והועברה לבנגקוק.

 

עכבה לטובה

הגעתי לאיותאיה ברכבת המקומית שנוסעת מבנגקוק צפונה עד לצ'אנג מאי. הרכבת הייתה ישנה מאוד, ללא דלתות וחלונות, המושבים היו ספסלי עץ, ואת האיוורור סיפק מאוורר קטנטן שהותקן באמצע הקרון. גברת מקומית הסתובבה בין הקרונות עם דלי מלא קרח והציעה בקבוקי שתייה קלה.  

 

ירדתי בתחנה של שדה התעופה הבינלאומי הישן, ומיד "אומצתי" על ידי תאילנדי צעיר שהציע לי הסעה לבית המלון. המלון שהזמנתי היה בתוך העיר העתיקה, לא רחוק מהתחנה, והמחיר שהוצע לי היה נראה בעיני קצת יקר. כשהערתי על כך, הוא הצביע על לוח מחירים רשמי באנגלית שהיה תלוי בתחנה לטובת התיירים העצמאים.

 

בלית ברירה הועמסתי על הספסל האחורי ויצאנו לדרך. מיד הבחנתי שהנהג לא נוסע לכיוון העיר העתיקה אלא אל הפרברים ותחושה כבדה החלה לזחול לבטני. לאחר כ-15 דקות נסיעה הוא פנה מהכביש הראשי ועצר מול בית מלון גדול. מסתבר שרוב המלונות בעיר נקראים אמנם על שם העיר, אך צריך לשים לב גם לאותיות הקטנות. התקבלתי בסבר פנים יפות במלון שלא היה רגיל לזרים, וקיבלתי סוויטה, מול הבריכה. בדיעבד הסתבר שהטעות הייתה רווח גדול.

 

דו שיח קצר ושיט ארוך

התחלתי את סיורי בדרום העיר, במתחם העתיק ביותר ששמו Wat Phanan Choeng. המקום כולל מנזר ומקדש ובתוכו פסל בודהה גדול שנוצר ב-1344, עוד לפני הקמת הממלכה.

 

סגנון התפילה במקדש היא מיוחד במינו - המתפללים מקבלים בכניסה רצועת בד בגווני זהב, שקופה, ארוכה ומקופלת. הם מעבירים אותה לאנשים הממתינים על הפסל הגבוה, שקושרים את קצה הבד לפסל וזורקים את המשכו למתפלל שמכסה את עצמו תוך כדי תפילה. המראה מרהיב - עשרות בדים זהובים מתנופפים מגובה רב, ומכסים עשרות מתפללים, אך למרבה הצער המקום חשוך מכדי לתעדו בצילום. 

סגנונות בנייה רבים ומגוונים 

 

בתום הסיור ירדתי לנהר כדי לראות את הספינות, ושם פגשתי את התאילנדי שלי, ששכב בנחת על סירה והתענג על קרירות הנהר. הבנתי שאוצר המילים שלו באנגלית לא יאפשר דו שיח ארוך ולכן הצגתי את המפה וסימנתי בידי מקום במורד הנהר. הוא הבין, שלף את הטלפון הסלולארי שלו ותיקתק את הסכום שהוא רוצה. תקתקתי בחזרה, וכך הגענו להסכמה על שיט סביב העיר, תוך כדי עצירה בכל האתרים המרכזיים.

 

כך יצאנו לשיט מופלא בין המתחמים העתיקים תוך מפגש עם סירות דייגים, אסדות המובילות סחורה ותושבים החיים לאורך הנהר. 

 

מבחינה ארכיטקטונית האתרים מחולקים לשלוש תקופות: בתקופה הקדומה רוב המבנים הם בסגנון Prang - מבנה המזכיר צורת קלח תירס שאומץ מהארכיטקטורה של קמר (קמבודיה) ומייצג את ההר הקדוש מרו MERU; תקופת הביניים אומצה הסטופה, בלשון המקום צ'די, היא פגודה עגולה שמקורה בסרי לנקה; ובתקופה המאוחרת התפתח האובוסוט - מבנה רבוע, רב הגגות עם סיומת של גרודה (חיה מיתולוגית שחצייה אדם וחצייה ציפור).

 

לאורך הנהר קיימים אתרים רבים ולכל אחד סיפור מיוחד משלו. אחד המעניינים הוא Wat Phutthaisawan - מתחם ששימש את המלך המייסד אוטונג בזמן בניית העיר. באתר זה מיוצגים כל הסגנונות הארכיטקטוניים של העיר לתקופותיה - פראנג, צ'די ואובוסוט.

 

אתר אחר הוא Wat Chai Watthanaram שנבנה ב-1630 כמתחם מנזרים מלכותי לכבוד אימו של המלך (לפי המקורות הוא היה ילד בלתי חוקי מהרפתקה של אביו המלך עם אישה פשוטת עם). הארכיטקטורה של המבנה היא בסגנון האופייני לאנקור ואט בקמבודיה, ומעידה על הערצתם של התאילנדים לאמנות הקמבודית. למרות שהתאילנדים הם אלו שכבשו את אנגקור ואט, הם אימצו את האמנות ואת הארכיטקטורה של הנכבשים.

Wat Chai Watthantam הבנוי בסגנון קמבודי

 

אתר נוסף, Chedi Suriyothai, הוא פגודה חצי לבנה וחצי מוזהבת שנבנתה לכבוד המלכה ההרואית סורייותאי. סיפורה "האגדה של סורייותאי" הוסרט בתאילנד על ידי במאי המקורב למלכה, ובזכות זאת גויסו אלפי חיילים לשמש כניצבים בסרט שאורכו למעלה מ-8 שעות. בסרט נראה הפאר של בית המלוכה של אותה תקופה, וחלקו צולם במקומות שהגישה אליהם התאפשרה רק בזכות קשריו האישיים של הבמאי עם צמרת המלוכה. 

 

קצרה היריעה מלהכיל

בתום השיט נפרדתי מרב החובל שלי והמשכתי לאזור הארמונות והמקדשים המרכזי שבעיר העתיקה. במתחם הארמון העתיק של המלך המייסד, נותרו רק קירות בודדים. לידו Wat Phra SriSanPhet ששלוש הסטופות המכילות עפר של שלושה מלכים הן הסמל המסחרי של העיר ומופיעות בכל פרסום.

 

Wat Mahathat הוא מנזר מלכותי, מקום מושבו של ראש הנזירים. פרסומו בא לו בשל ראשו של בודהא הלכוד בין שורשי עץ הבניאן. ה-Wat Ratchaburana הוא בעל שני מבני סטופה שנבנו לזכר שני אחיו של מלך, שנלחמו למוות על ירושתם המלוכה. באזור גם מוזיאון Chantarakasem National Museum הממוקם בארמון ששימש את המלך בביקוריו באזור. והרשימה עוד ארוכה.

ארמון הקיץ של המלך הנוכחי

 

בסיום הסיור פניתי לכיוון הגשר כדי לתפוס מונית חזרה. לפתע נעצר לידי "טוסטוס" וכשהרוכב הוריד את קסדתו ראיתי את רב החובל שלי מחייך, הוא השיב לי את המשקפיים שלי, שכנראה נפלו אי שם באחת העצירות, ובחיוך הציע לי טרמפ על המושב האחורי.

 

במשך שלושת הימים שביליתי באיותאיה, גיליתי, מעבר לשרידי הממלכה המרתקים, גם את התאילדים כפי שקשה להכירם באיזורי התיירות הדחוסים - הם חביבים, נעימים, ידידותיים, מלאי חמלה ועזרה הדדית.