השופט סטיב אדלר ועוד שישה שופטים ונציגי ציבור התלבטו במשך ימים ארוכים אם להוציא צווי ריתוק למורים השובתים. למרבה הצער, לבסוף, הם נכנעו ל"שיטה".
יש שיטענו כי בכל פעם ששומעים את יו"ר ארגון המורים, ממש מתחשק להוציא צווי פיטורים המוניים למורים, ולא רק צווי ריתוק. ובכל זאת אסור היה בשום אופן לחייב את המורים לחזור לעבודה תחת צו בית משפט.
בשנים האחרונות מצויה הדמוקרטיה הישראלית במתקפה. הנסיון להצר את צעדיו של בית המשפט העליון כקו ההגנה האחרון של האזרח אל מול הממסד, הדה לגיטימציה של זכות העובדים להתארגן ולשבות, אי מימוש חוקים, אי תשלום משכורות בזמן על ידי רשויות ופגיעה מתמשכת בזכויות עובדים, אלימות, זלזול בוטה בשלטון החוק ועוד - הם רק חלק מהסימנים למתקפה ההולכת ומתגברת על הדמוקרטיה.
לא מדובר בקונספירציה אפלה, אלא בפעולה גלויה וברורה של חוגים רחבים המצויים בצד הימני, השמרני והקפיטליסטי של המפה הפוליטית.
כל עוד תגובת הציבור למשבר במערכת החינוך היתה התמרמרות ותמיכה פאסיבית, כל הצדדים המתינו בסבלנות. נדמה היה כאילו כולם מסכימים בצורך בתיקון משמעותי של החינוך, תיקון שזכה לשם הקוד רפורמה. אלא שבימים האחרונים חל שינוי משמעותי, ולכן פנה משרד האוצר ולמרבה הצער גם משרד החינוך אל בית הדין לעבודה בבקשה לחייב את המורים לשוב לבתי הספר.
בית הדין לעבודה תחת הנהגתו של אדלר הפך למשרת השיטה השמרנית במקום לשומר העובדים וערכי העבודה, וכך נהג גם הפעם כשקיבל את הדרישה להחזיר את המורים בכוח לבתי הספר. נדמה שהשיטה שוב מפסידה את הכוח האזרחי הצומח.
בימים האחרונים התחילה להתארגן קואליציה של ארגונים ואנשים בדרישה לתיקון החברה הישראלית כולה. עמותות ואזרחים, חלקם משמעותיים יותר בזירה הציבורית וחלקם פחות, החלו לשתף פעולה ולקרוא לשינוי השיטה והנורמות השלטוניות תוך הבנה שמאבק המורים, צודק וחשוב ככל שיהיה, אינו העיקר, ושאפילו קבלה מוחלטת של כל דרישות ארגון המורים לא ישנו באופן אמיתי את מה שהתקלקל.
הפחד הגדול של השמרנים הוא התארגנות המונית, מחאה גדולה שתתורגם לכוח פוליטי. ביום בו מורים בשביתה, נפגעי הקסאמים בשדרות, קיבוצניקים, נכים, עולים, ארגוני צדק חברתי וארגונים קהילתיים יצאו יחד להפגנה, יתחיל משחק פוליטי חדש. במשך שנים משסים השמרנים את הארגונים והקבוצות זה בזה, פועלים בשיטת הפרד ומשול, מונעים דיון רחב ולמעשה מנהלים את המשבר החברתי בו מצויה החברה הישראלית ביד רמה. כאשר נדמה כי מאבק על צדק וזכויות מתחיל לצבור תאוצה, נכנעת הממשלה לדרישת הציבור ומרגיעה את הרוחות.
הפעם כנראה ששקעו בממשלה בשאננות ובתחושה כאילו שולטים במצב, ובכך מתחו את החבל יותר מדי. התוצאה יכולה היתה להיות ההזדמנות הגדולה של החברה הישראלית לשינוי אמיתי של סדרי השלטון, ושל הסדר החברתי כולו.
יתכן שהפעם באמת נראה רפורמה במערכת החינוך שלהתוויתה שותפים כל מרכיבי המערכת; יתכן שהדרישה הציבורית לסדר והגינות תשמור על בית המשפט העליון ובכך גם את זכותו של האזרח הקטן להישמע ולהשמיע גם מול הממסד כולו; יתכן שבית הדין לעבודה ישוב למקורותיו ויגן קודם כל על העובדים ורק אחר כך על רצונות וצרכי המעסיקים, בהם גם הממשלה; יתכן שהדרישה לבטחון אישי תמומש ושוטרים לא ימצאו עצמם נוהגים באותם כלים של פושעים כדי להילחם בפשע; יתכן שהחברה הישראלית תמלא את ההבטחה הגדולה ותקיים מדינה בה יש צדק ויש שוויון הזדמנויות, מדינה של אזרחים, במקום אזרחים של מדינה ששייכת למספר מצומצם של אנשים. מדינה דמוקרטית.
ואז אולי נוכל גם לשאוף לא רק לניהול הסכסוך האזורי, לא רק להסדרים, אלא לקיום של שלום אמיתי בתוכנו ועם שכננו.
בית הדין לעבודה שוב הכזיב ולכן האפשרות לשינוי עומדת היום לפתחו של בג"ץ, שצריך להתאפק ולא לחייב את המורים לשוב לבתי הספר. האחריות מוטלת לפתחנו, האזרחים שאכפת להם, שרוצים לחיות בישראל הדמוקרטית.