איבדו את הצפון

הספר ששימש בסיס לסרט "מצפן הזהב" מנסה לערער אמונות וממסדים כוחניים. אלא שיוצרי הסרט קצת חששו מהכנסיה, והעדיפו להתמקד בדובים מדברים וכדורים פורחים

  

 

"מצפן הזהב", העיבוד הקולנועי לספר הראשון בטרילוגיית "חומריו האפלים", יכול היה להיות סרט פנטזיה המסעיר את הרגש ומגרה את המחשבה. מצער לגלות כי התוצאה הסופית אינה מצליחה לסחוף בגלל שהיא מנסה לעמעם את הרעיונות המגיעים מהמקור הספרותי.

 

טרילוגיית "חומריו האפלים" ניתנת לאפיון כ"אנטי נרניה". ק.ס לואיס, מחבר ספרי "נרניה", הציג תהליך התבגרות הנע לעבר הארה דתית נוצרית (בסיוע האריה הקדוש – אסלן). פיליפ פולמן, לעומת זאת, כתב טרילוגיה שבה הגיבורה הצעירה, ליירה בלאקווה, חוברת לכוחות הנלחמים בישות המציגה עצמה כ"אלוהים". באמצעות הסיפור האפי של מלחמת הארץ בשמים (בהשראת "גן העדן האבוד" של ג'ון מילטון) הוא מנסה לגרום לקוראים הצעירים לתהות בנוגע לתקפותן של אמונות והאופן בו אמונות אלו משרתות ממסדים כוחניים.

 

במקום אידיאליזציה של תמימות עולם הילדות, המקבילה לתמימותם של אדם וחווה בגן עדן, פולמן נלחם למען ערכי הנאורות. לתפיסתו, החטא הקדמון המגרש אותנו מגן העדן של הילדות הוא זה המאפשר לנו להפוך לבני אדם בוגרים שאינם מתכחשים לעולם בו אנו חיים, לגופנו ולזכותנו לפתח מחשבה עצמאית וביקורתית.

"מצפן הזהב". דוב קרח מדבר אולי יפצה אתכם על היעדר רעיונות נאורים

 

גם בתחילת המאה ה-21 אלו הם רעיונות פרובוקטיביים, במיוחד כשהם מופנים לקהל צעיר שמקובל לטמטם אותו בקלישאות בנאליות של גאולה וטוהר עם נופך דתי-נוצרי. אך מה ניתן לשמר מרעיונות אלו כאשר מנסים לעבד אותם לסרט בתקציב של 180 מליון דולר? כיצד ניתן להפיק סרט כזה במדינה שבה המילה "אתיאיסט" היא קללה חמורה כמעט כמו "קומוניסט"?

 

איזה חיה אתה?

ליירה (דקוטה בלו ריצ'ארדס) היא נערה בת 12 החיה בעולם מקביל לשלנו. הטכנולוגיה, הגיאוגרפיה ובעלי החיים בעולמה מבוססים על העולם המוכר לנו, אך ישנם גם כמה הבדלים משמעותיים. ההבדל החשוב ביותר הוא ה"דימון" שאותו נושא עימו כל אדם. "דימון" הוא החצנה של הנפש בצורת חיה. בקרב ילדים ובני נוער חיה זו לובשת ופושטת צורה בהתאם לתחושותיהם, בקרב מבוגרים הוא כבר מקובע בצורתו הסופית. רעיון מבריק זה מאפשר להמחיש בצורה ישירה את המאבק בין הכוח המדכא והמרסן של המגיסטריום, ארגון שמעוצב בדמותה של הכנסייה הקתולית, והאופן בו הדימון הדינאמי מבטא את חיותה של הנפש הצעירה.

 

ליירה חיה בקולג' באוקספורד שבו הושארה על ידי דודה, לורד עזריאל (דניאל קרייג), איש מדע חמור סבר, בעודו יוצא למסעותיו בקוטב הצפוני בעקבות ה"אבק". משמעותו של האבק אינה מובהרת בחלק הראשון של הטרילוגיה, אך ברור כי זהו יסוד בעל מימד דתי רב חשיבות המערער את האמונות המקובלות. הבאת ההוכחות לקיומו מדרבנת את אנשי המגיסטריום לניסיון חיסול של לורד עזריאל וממצאיו. זהו הקונפליקט הראשון המהווה את הבסיס לעימות המרכזי שיתפתח במהלך הטרילוגיה. למרבה הצער הקשר בין אירועים ודמויות אלו לבין הקונפליקט הדרמטי המניע את דמותה של ליירה במהלך הסרט נותר מעורפל, בוודאי לצופים שלא קראו מבעוד מועד את הספרים.

קידמן ב"מצפן הזהב". אשה יפה, קרה ואכזרית החוקרת מטעם המגיסטריום

 

בקו העלילתי המרכזי ליירה יוצאת מהקולג' כשהיא מתלווה לחוקרת מטעם המגיסטריום, אישה יפה קרה ואכזרית בשם מאריסה קולטר (ניקול קידמן), שמארגנת משלחת מחקר לקוטב הצפוני. מטרתה האמיתית של ליירה היא התחקות אחר ילדים שנחטפו בנסיבות מסתוריות ואשר ישנם סימנים המעידים כי גם הם הובלו לאזור זה. בכדי להשיג את מטרתה זו ליירה מסתייעת בין היתר ב"אלתיומטר" מכשיר מסתורי דמוי מצפן, בדוב לוחם ומדבר (איאן מק'קאלן), במכשפה יפיפיה (אווה גרין) ובאמריקאי-טקסני המעופף בכדור פורח (סם אליוט). מבולבלים מגודש הפרטים? יתכן מאוד שללא קריאת הספר גודש זה ייחווה במהלך הסרט כשרירותי.

 

קירח מכאן ומכאן

בעיה משמעותית נוספת נובעת מהניסיון לדחוס את אירועי הספר לסרט שאורכו פחות משעתיים. האירועים המרכזיים בספר אכן מופיעים, אבל האפקט שלהם נותר דהוי. ההכנסה של צופים לתוך עולם פנטזיה מחייבת משנה זהירות והשתהות. לא מדובר רק בהעברת מידע אלא גם, ואולי בעיקר, ביצירת התחושה הייחודית של העולם.

 

העולם של הסרט מעוצב ביופי וכישרון רב, אך הבימאי כריס וייץ ("אמריקן פאי", "רווק פלוס ילד"), רץ בבהילות בעקבות התסריט מנקודה עלילתית אחת לשניה מבלי לתת להן נפח רגשי מספק. פתיחת הסרט, למשל, מסבירה באופן תמציתי את הרעיון של הדימון, אבל הדינאמיקה המורכבת שבין ליירה והדימון שלה, "פאנטליימון" (קולו של פרדי הימור) אינה מקבלת ביטוי מספק במהלך הסרט.

"מצפן הזהב". הנוצרים מחרימים את הסרט כי הם חוששים שיקראו את הספר

 

מכלול בעיות זה הופך את האיום החמור ביותר בסרט, ניסיון המגיסטריום לגדוע את הקשר בין ילדים והדימון שלהם, למעורפל מבחינת משמעויותיו הדרמטיות והסמליות. עולה החשד כי בעיות אלו אינן נובעות רק מליקוי בשיקול הדעת או הכישרון של הבימאי, אלא מניסיון לנטרל את המימדים הרעיוניים הפרובוקטיביים בסרט, להחביא אותם בתוך סרט הרפתקאות סוחף.

 

ניסיון הריכוך מותיר את הסרט קירח משני הצדדים. מצד אחד, חווית הסרט והבנת רעיונותיו נפגעת. מנגד, הארגונים הנוצרים ממשיכים לקרוא להחרמת הסרט, לא בגלל שהסרט עצמו מאיים אלא כדי לא להסתכן בכך שהוריהם של ילדים נוצרים יחשבו, בעקבות הצפייה בסרט, שגם הספרים אינם מסוכנים. חבל שיוצרי הסרט לא ניחנו באומץ הלב המאפשר לליירה לצאת למאבק נגד המגיסטריום. חבל שהפחד מפני הביקורת גרם להם לנתק את הקשר לדימון של הספרים.