הפעם האחרונה שאמריקה היתה צודקת

הסדרה הדוקומנטרית החדשה של קן ברנס, "המלחמה", נותנת לחיילים לספר את סיפור מלחמת העולם השנייה ומשאירה את המומחים בחוץ. התוצאה מצוינת ונוגעת ללב

 

מה שהופך את "המלחמה", הסדרה הדוקומנטרית החדשה של קן ברנס ("yes דוקו") ליצירה מפעימה כל כך, הוא העיסוק שלה במקומו של הפרט בהיסטוריה. דרך התמקדות בסיפוריהם של לוחמים מארבע ערים אמריקאיות, שנדמה כאילו נבחרו באופן שרירותי, מגוללים 15 שעות הסדרה את סיפורה של מלחמת העולם השנייה, “המלחמה הטובה" האחרונה, שבה הביסו "הטובים" את "הרעים".

המלחמה. סיפורים אישיים 

 

המתח הזה, שבין העימות הגלובלי והמציאות היומיומית בעורף, הוא שמעניק לסדרה את עוצמתה הדרמתית. התחושה היא כאילו המרואיינים – מערים בקליפורניה, מינסוטה, אלבמה וקונטיקט – מייצגים באמצעות סיפוריהם את אמריקה כולה, בפעם האחרונה שבה היתה "צודקת". אלא שהמימד האינטימי של עדויותיהם, על הזוועות והאימה העולות מהן, כמו מנפה מהמלחמה כל שמץ של הירואיות. הם, במילים אחרות, לא מייצגים כאן אידיאות נשגבות – הם "רק" בני אדם. מבחינה זו, מספקת "המלחמה" פרספקטיבה משלימה לדיון שהחל בו קלינט איסטווד ב"גיבורי הדגל" שלו.

 

בגוף ראשון

אין זה שיעור דידקטי, שבו גנרלים בדימוס ומומחים מדווחים ביובש על מה שקרה, אלא תיאור אותנטי של חוויות בגוף ראשון, בגובה העיניים ולא ממבט העל של ההיסטוריה. ותיקי המלחמה מספרים מה בדיוק חוו וחשו - גלן פרייז'ר, למשל, שהיה שבוי אצל היפנים ושרד את מסע המוות של בטאן - ופס הקול כמו נמלא בצלילי הזיכרון הרחוק, אך החי ההוא: פגזים, כדורים שורקים וכו'. כמו באפוסים התיעודיים הקודמים שלו, “מלחמת האזרחים", “בייסבול" ו"ג'אז", ששינו את האופן שבו נתפסו סרטים תיעודיים-היסטוריים, ברנס בוחן גם הפעם את השינוי שחל בדרך החיים ובזהות האמריקאית מבעד לתיאור של אירועים, פרטים ומוסדות.

 

ברנס מקפיד לציין בראיונות עמו, שאחת המוטיבציות ליצירת הסדרה היתה העובדה שלמעלה מ-1000 לוחמים לשעבר במלחמת העולם השנייה מתים מדי יום, וכי הנתון הזה הוא בעל חשיבות עצומה לתיעוד ההיסטורי. על כן, יחד עם שותפתו ליצירת הסדרה, לין נוביק, הוא בחר בקפידה אנשים בעלי יכולת ניסוח פשוטה אך ישירה ומדויקת, שעם סיפוריהם הנוגעים ללב הצופה מזדהה.

גם הצדדים הפחות הירואים של המלחמה

 

יותר מזה – הוא כמו נושם וחש אותם בזמן אמת. התוצאה היא יצירה דוקומנטרית לירית בעלת נפח אפי ועוצמה בלתי רגילה. יחד עם תיאור כרונולוגי של ההתרחשויות ונגיעה בצדדיה הפחות הרואיים של המלחמה – מחנות הריכוז אליהם נשלחו אזרחים יפנים-אמריקאיים, והקמתן של יחידות על טהרת שחורים בלבד – מספק ברנס תמונה פנורמית של האירועים, שמתמקדת בפרקים הראשונים בקרבות באוקיינוס השקט.

 

קשה לצפות ב"המלחמה" מבלי לחשוב על מלחמה אחרת, אקטואלית ומעוררת מחלוקת יותר. ממדינה שדגלה בבדלנות הפכה אמריקה למדינה שטביעות אצבעותיה מורגשות כמעט בכל פינה בעולם. היפנים אמנם מוצגים פה, כמו לא היו מעולם איסטווד ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" שלו, אבל הסדרה של ברנס עוסקת, קודם כל, באמריקה ובתיעוד של היסטוריה אמריקאית, והיא עושה את זה מתוך מודעות מוחלטת לכך שהסיפור של אמריקה במלחמה הוא רק פרספקטיבה אחת, ולא "הסיפור ההיסטורי" במלואו (שמיוצר, על פי רוב, באופן פיקטיבי, באמצעות נוכחותם של מומחים – שכאמור, אינם כאן). יצירה שחובה לראות.