צחוק בצד
"ארץ נהדרת" אולי עדיין מצחיקה, אבל האינטרנט והתקופה כבר מכוונים להומור אחר - אבסורדי, נטול פואנטה, לא צפוי, לפעמים אפילו מעיק. בקרוב על מסך הטלוויזיה הקרוב למקום מגוריכם
כל קומיקאי שמבקש לנכס לעצמו חלקת אלוהים קטנה בטלוויזיה עובר בדרך בתחנת התחבטות הכרחית - להיות או לא להיות חתרני. להכריע בין הרצון לייצר את "ארץ נהדרת" הבאה, לבין השאיפה המנוגדת להיות בנה המוצלח של "החמישייה הקאמרית".
הקונפליקט הזה מתעצם בעת האחרונה, בעיקר מפני שמספרן של תוכניות הצחוקים הולך וגדל. נכון שחלקן נראות כתעתיקים של הצלחות קיימות. אבל חלקן מעזות יותר לפלס דרכים חדשות בדרך אל הדאחקה. כבר עכשיו, ויותר מכך בשנה הבאה, נראה כיצד משקלן של האחרונות גובר ומחלחל למסך השפעות חדשות, רובן שאובות מרשת האינטרנט.
מאחורי "לא מצחיק" למשל, שמתוכננת לעלות בערוץ 10, עומדים ימי זיסלר, מעיין בלום ועודד סמו, והצהרת הכוונות שלה שולחת שורשים לעבר קומי מפואר, במטרה להצמיח צחוק שלא דומה לשום דבר שקדם לה. קיבוץ מעוצב
היטב של מערכונים אבסורדיים, מינוריים אבל גם גרוטסקיים, שמעורר מייד את ההשוואה ל"חמישייה הקאמרית".
"זה מזכיר את 'החמישייה' בהעדר חובת הפואנטה, ובזה זה מסתכם", אומרת ליאת פלדמן, מנהלת התוכניות של הערוץ, שבחרה במו ידיה את הפרויקט. "נגיד שפרנץ קפקא היה עושה עוד משהו חוץ מכתיבת ספרים, למשל מחלטר כתסריטאי – זה מה שהוא היה כותב.
"כשנפגשנו עם ימי הוא אמר 'אני רוצה לעשות מערכונים לא בהכרח מצחיקים, אלא מעיקים, שייגרמו אי נוחות'. זה נשמע מוזר, אבל מסתבר שיש כל מיני אפשרויות להצחיק. הצחוק הוא לכאורה שרירותי, למעשה הוא מנומק. אין ערובה שתצחקי מאותו דבר בכל פעם, אבל יש התחייבות לפחות ללכידות. את מזהה הלך רוח, פתאום משהו בזווית הצילום מוכר לך ונוצר עולם אחיד".
ומה מאפיין את הסגנון שלהם?
"יש פה בימוי מאוד מסוים, תנועות פומפוזיות של מצלמה, קלוז אפים חזקים. המצלמה שותקת איתך. זה אוף אוף אוף מהמיינסטרים. אנחנו קוראים להם 'הרוסים'. הם מצלמים כמו סרגיי אייזנשטיין, בסופר קיצוניות. אני שמחה לומר שזה עובד בקונטקסט של ערוץ 10, כי אנחנו לא ערוץ 2 ויש לנו אפשרות להביא לצופה משהו אחר ושונה".
ואכן, בערוץ 10 מנסים להביא את בשורת ההומור החדשה, במגבלות ערוץ ברודקאסט. תתחולל בו גם הרביזיה של "הרצועה" – במתכונת שונה, שעדיין הולכת על הניגוד הפנימי של הומור אולפני פורץ גבולות. תעלה גם "לא לפני הילדים" של עידן אלתרמן ויעל לבנטל, שמכילה הומור מורבידי ומיני. לפי פלדמן, הומור ישן הוא כזה שמביך לצחוק ממנו במבט לאחור. הומור קלאסי הוא זה שצוחקים ממנו גם כעבור שנים.
יש השפעה לקטעי הוידיאו הויראליים, ליוטיוב, על הקומדיה החדשה?
"עקיפה. ברור לי שאת 'טיסת הקונקורד' ב-HBO עשו אנשים צעירים שגדלו על האינטרנט, רק אדם שנחשף לאלפי גירויים בשנייה יכול לייצר חוויה כזאת. רואים יפה הם בוחרים לשים את הדגש בתוך הפריים. אז גם ב'לא מצחיק' וגם ב'לא לפני הילדים', שהם שונים זה מזה, הבדיחה באה ממקום שהוא לא במרכז הפריים".
כשפאפאדיזי דיבר עם פאריס הילטון
את המסלול ההפוך - מהטלוויזיה אל האינטרנט - עשה מנשה נוי, יוצא חלציה של "החמישייה הקאמרית", שיצר את דמותו של פאפאדיזי, רועה יווני שמחפש כלה באמריקה, דרך סרטונים ב"יוטיוב".
פאפאדיזי (מנשה נוי). באינטרנט נשברת המחיצה בין המופיע לגולש
"עלה רעיון לנסות את הדיבור הישיר לצופה דרך בלוג", מסביר נוי, שמצוי כעת בהליכים להעברת הדמות הזאת לטלוויזיה, בתיווך yes. "זה שדה חדש שריתק אותי, כי בבמה ובקולנוע אני מרוחק מהצופה. אבל חלון באינטרנט זה חלון עם אופציה לדיבור שיש בו גם תגובה. באינטרנט כביכול נשברת המחיצה בין המופיע לבין הגולש, במה שמצד אחד גורם לאנשים רצון להתחזות ומצד שני להיחשף. בסופו של דבר, אגב, אתה מגלה שיש מחיצה. המרחק נשמר, רק בצורה אחרת".
ואיך זה משפיע על ההומור?
"אם פאפאדיזי מדבר לפאריס הילטון, יכול להיות שמחר היא תכתוב לו מייל. כלומר, מסיטואציה פנטסטית לגמרי, עברנו למשהו שיכול לקרות. אתה שם ברשת וידיאו בו אתה אומר למדונה שאתה אוהב אותה, מחר היא יכולה לענות לך או לטקבק לך. כשאני רואה את מדונה בטלוויזיה ואני מדבר לטלוויזיה, מדונה לא עונה לי. אז האינטרנט גרם לזה שהמופרך פתאום מקבל איזו נגיעה במציאות. וכשמה שמופרך יכול להיות מציאותי, זה לפעמים מצחיק".
ב"פאפאדיזי" הטלוויזיונית עדיין יש שאריות של בלוגיות ויוטיוביות.
"נשארה השפה של האינטרנט - אנגלית עילגת, אבל בסופו של דבר הומור זה הומור. העניין של לקשור את המציאות עם פנטזיה ולעשות אבסורד סביב זה נעשה כבר על ידי וודי אלן, פליני והרבה אחרים בספרות ובקולנוע. האינטרנט מוסיף לזה מימד אבסורדי מסוג אחר, וזה מה שיוצר הומור חדש".
איזה אבסורד האינטרנט מביא?
"האינטרנט יצר מצב קיומי חדש: להאמין או לא להאמין – זאת השאלה. יש סרטונים באינטרנט שנראים אמיתיים והם לא. על כל צילום של שמעון פרס עם סיינפלד אתה יכול לצעוק 'זה לא אמיתי, זה פוטושופ'. וההתלבטות הזאת - זה המצב הקיומי של הסדרה שלנו".
מזכיר קצת את ז'אנר המוקומנטרי.
"בדיוק. פאפאדיזי לקח את המופרך, הפך אותו למציאותי, והוא חי בעולם המופרך כאילו זה העולם המציאותי שלו. זה כמו בני נוער שחיים את האינטרנט ומחליפים בו את המציאות. זו סוג של מחלה ופפאדיזי הוא דוגמא לזה".
אומרים שבעתיד נוכל לעשות פעולות באינטרנט והן יקבלו ביטוי במציאות. זה ישפיע על ההומור?
"אני לא יודע. אני מקווה שאשב בבית אבות עד אז".
יש לך משהו נגד פורמטיזם?
בתוך החיפוש אחרי תלבושות חדשות לכוונה להצחיק, נדרשים גם אמני סטנד אפ להתאים עצמם לרוח התקופה. איך? תכירו את הפורמטיזם החדש. כמו כל קומיקאי מצליח, גם רועי לוי שקד לאחרונה על "פיתוח". את הרעיון שלו, שגם נקלט, תפגשו בפברואר בערוץ 2, בתכנית ההומור החדשה, "אין בעיה".
"זו תכנית לאנשים שיש להם בעיות, והסטאנד אפ פותר להם אותן בצורה זו
או אחרת. היא בנויה בעיקרמקטעי וידאו וסטנד אפ".
זה הומור חדש?
"לא. הטלוויזיה בנויה מזכיינים וממפיקים שכולם מנסים למכור להם תכניות, והומור מוכר. אז יש הרבה דברים שאפשר להגיד היום ופעם אסור היה, כי בכל זאת אנשים עוברים פה דברים וקורות תהפוכות חברתיות, אז גם ההומור נטען מזה".
אתה היית מעדיף לעמוד ולעשות סטנד אפ.
"אבל אני לא עושה את זה, כי זה לא סטנד אפ, זו תוכנית טלוויזיה".
פעם סטנד אפ יכול היה להיות תוכנית.
"אולי כמשהו חד פעמי".
אז עבר זמנו?
"מבדיקה של הטלוויזיה כן. מבדיקה של אולמות הסטנד אפ בעיר – ממש לא".
ימי ויסלר שולט
אחד שזמנו לא יעבור לעולם הוא הסופר פוצ'ו, יצרן פורה של סיטואציות קומיות ספרותיות. פוצ'ו (ישראל ויסלר) ישמש כניצב הקבוע בתוכנית המערכונים של בנו ימי, "לא מצחיק".
"כסטטיסט ימי בחר אותי בלי מבחן בד", הוא מצהיר. "עשה לי פרוטקציה. אני לא אומר מילה כי אם סטטיסטים מדברים, מייד משלמים להם מחיר כפול. סטטיסטים מתים לדבר כי הם רוצים שייגלו אותם".
אז מה יוצא לך מזה?
"בעיקר לראות איך הילד הקטן שלי שולט בכולם, גם עלי. נותן פקודה והדברים זזים".
במה ההומור שלכם שונה?
"כשראיתי את אחד המערכונים שלו, שלא נכנסו לתוכנית, אמרתי לו, 'ימי, יש לך דמיון יותר מפותח משלי והחלטתי שאני עפר לרגלייך'. בדרך כלל אני רואה מערכון ומנחש איך הוא ייגמר, וכאן זה לא נגמר, ואני אומר 'אז מה, איפה הפואנטה?' אבל ימי לא מוכן לשנות את זה בשום אופן. הוא עקשן. כשהוא מחליט שזה נגמר, אז זהו זה. הוא לא רוצה פואנטה. כשאני כתבתי ב'מעריב לנוער', אם הבאתי למערכת סיפור בלי פואנטה החזירו לי אותו. היום זה לא מה שחשוב".
תן לי דוגמא למערכון חדשני של הבן שלך.
"למשל מערכון על ברית מילה. המוהל המזוקן גומר לחתוך, ועכשיו, לפי מצוות הדת, עלי למצוץ העורלה. הוא רוכן ומוצץ ומוצץ. אורח זר זועק: 'זה הברית מלה של מוישה!' ועונים לו: 'זה בסדר, הוא משלנו', והמוהל חוזר למצוץ. לא ברור העומק כאן, אבל זה כל כך מצחיק לראות את זה וכולם עוקבים אחרי זה בעניין רב. בזמני דבר כזה היה מוקצה. אבל כשראיתי את זה חשבתי לעצמי 'מה כבר אני מבין'".