היא חייכה אליו בחום, הוא הביט בה במבט חלול

אלה חשבה שהוא מקשיב לה, אבל הוא חשב על האינטימיות החפוזה בחסות העיר הגדולה, ועל כך שרוב הזמן הוא מוצא עצמו בתוך גוף של אשה שרק הכיר, בזמן שהלב שלו ממתין בחוץ, כמו כלב מחוץ לסופרמרקט. געגועים ליעל, סיפור אהבה

"יעלי", לחש קובי על אוזנה של אלה בהבל פה עמוס אלכוהול. שאון כוסות המשקאות, המילים המפלרטטות באוויר והמוזיקה הרמה אטמו את אוזנייה למילה שלחש, אבל גופה הגיב אליו כשקרב לאוזנה והיא התחככה בלחיו עטורות הזיפים.

 

27 דקות, על פי החישוב של קובי, לקח להם להגיע למצב האינטימי הזה. הוא תמיד ספר את הזמן, כי הכל קרה מהר. אלה ישבה בקצה השני של הבר ועברה לשבת לידו. היא סיפרה לו שהתגרשה לא מזמן. "כולם חשבו שהיינו זוג אידיאלי", אמרה לו. רק הם ואמא שלה ידעו שהכל היה רקוב מהיסוד, סיכמה.

 

היא דיברה והוא שתק. היא חשבה שהוא מקשיב לה, אבל הוא חשב על האינטימיות החפוזה בחסות העיר הגדולה, ועל כך שרוב הזמן הוא מוצא עצמו בתוך גוף של אשה שרק הכיר, בזמן שהלב שלו ממתין בחוץ, כמו כלב מחוץ לסופרמרקט.

 

הם שתו, כל אחד מהסיבות שלו. כל משקה שימש כטיפקס זמני, מוחק זכרונות. בסוף הערב, לפני שיצאו לקור בחוץ, הכריז קובי בקול רם שהוא סוקרטס השותה מכוס התרעלה ולגם את המשקה הענברי בשוט אחד. אדי הברמן הביט בו ושמר על פנים קפואות.

 

הערב הוביל לדירתו של קובי. הוא נטל את ידה ולקח אותה לביתו כמו דוגי בג ממסעדה. בכניסה לדירה היו מפוזרים עיתונים בצרפתית. קובי לא הדליק את האור, אלא לקח גפרור והדליק נר. הסלון שהואר חשף עשרות נרות מותחלים. מתחת לשולחן הזכוכית הנמוך בסלון שכבו אלבומי תמונות פעורים, עליהם היתה מונחת תמונה מקומטת של אשה בהירה.

 

קובי הוביל את אלה לחדר השינה, כמוסכם בחוזה שנחתם על הבר. אבל קסמו של הבר התפוגג במהירות, ואיתו ההבטחות למימוש תשוקה גופנית. הם הביטו זה בזו כמו שני ילדים שנתפסו בשקר. אילמים התיישבו שניהם על המיטה ובהו בקיר. מבוכה פשתה בחלל החדר.

 

אלה ביקשה מים, וקובי מזג לה מים מהברז. בזמן ששתתה הקיא בשירותים את מה ששתה, יחד עם כמה מחשבות אופטימיות אחרונות.

 

כשיצא משם הוריד את בגדיו ונשאר עם תחתוני הבוקסר. בשריקתם של עבדי הגשר על הנהר קוואי נכנס לחדר השינה והתיישב על המיטה. אלה קרבה אליו ועיסתה את גבו. קובי הגיב כנשוך נחש, קם וברח לסלון. שם רקח לו משקה משני בקבוקים גבוהים בחושך ונחת על הספה בחבטה גדולה.

 

אלה נותרה בחדר השינה. היא מצאה חולצה נשית שהיתה מונחת על המיטה, לבשה אותה ונרדמה.

 

קול נחירותיו הרמות של קובי שבקעו מהסלון העיר אותה. אפופת שינה ותחושת זרות חצתה אלה את המסדרון בדרכה לסלון. היא התיישבה על קצה הספה סמוך לרגליו של קובי. כובד משקלה העיר אותו. היא חייכה אליו בחום, הוא הביט בה במבט חלול. לאורו של נר דועך הם נעצו מבטים זה בזו כשני זרים בתחנת מטרו. קובי חיפש בה את פניה של יעל. אלה ראתה בו גבר נאה, שתקן ומסקרן. כשמבטיהם התעייפו הם נרדמו. הבוקר צייר פסים של אור וצל על הקיר. אלה נעלמה, וחסרונה לא היה מורגש.

 

למחרת, אחרי ששב מהעבודה, התייצב שוב ב"אדום". בכל פעם שירד לבר קרבו אליו נשים, כמו פרפרי לילה לאורו של פנס רחוב. הצער הגדול שניבט מעיניו משך אותן. הן ביקשו לרפא אותו באמהיוּת. ככל שהצהיר שאינו מסוגל לאהוב שוב, כך רצו אותו יותר. הן ביקשו להצילו, לגרום לו להרגיש משהו, ובעיקר לפרוץ את החומה שבנה סביבו.

 

שנה שלמה נכנס בשערי הפאב, שתה את אותם משקאות, ובכל פעם יצא עם אשה אחרת. הוא נטל נשים כמו סירופ שיעול - כפיות מדודות של סירופ שלא הועיל.

 

קובי רצה להרגיש שוב, אבל רגשותיו נשכחו בתהום הנשייה. כפתור הרגש נתקע. לעיתים נדמה היה לו שליבו ניתק מגופו ומפרפר פרפורי מוות כמו דג על החוף.

 

בוקר אחד בחודש נובמבר, בשעה שהקרינו בערוץ 2 כתבה על האסון האקולוגי הימי הגדול בארה"ב, קובי נסע לקיבוץ. שם חג במעגלים סביב ביתה של סבתו. הוא עצר להביט בקרוון בו התגורר עם יעל. צמח מטפס כיסה את הקרוואן עד חציו. פרחים ורודים נוקדו לרוחבו. קובי נעץ מבטים בצמחיה שכבשה את מה שהיה גן העדן שלהם והשפיל את מבטו לאדמה התחוחה.

 

"יעקב", קראה לו סבתו מרחוק והורתה לו בידה להיכנס לביתה. היא שמחה על ההפתעה. הוא נכנס לביתה ונשק לה. על שולחן הנמוך בסלון כבר עמדו ספלי תה חלוט מעלים שקטפה. קובי וסבתו שתקו, הם לא דיברו על יעל. כשהשתיקה החלה לצרוח, יצאה סבתו לעשן במרפסת. קובי חמק לחדר שלה, רוקן כמה כדורי שינה ויצא החוצה. "חייב לצאת", אמר לה ועזב.

 

לפנות ערב, כשהגיע לדירתו, הדליק קובי את כל הנרות וכתב מכתב ארוך . כשסיים ירד לפאב. התיישב בקצה הבר ושתה את משקאותיו הקבועים, הפעם באיטיות. אדי הברמן ניסה לדובב אותו, רצה לומר לו דבר מה, אבל קובי לא שמע.

 

בקצה השני של הבר הביטה בו אשה זהובת שיער. שעה שלמה בחנה אותו מערה אל גופו משקאות מסוגים שונים. דמעות שטפו את פניה היפות. היא ניגשה אליו כמו צל שמתקרב לצל.

 

יעל נראתה מופזת כמו מלאך קטן

קובי הביט בה כמביט באור הבוקע מתוך מנהרה. הוא פינה לה מקום בכסא לידו. מנורת הספוט האירה על שיערה הזהוב, והיא נראתה מופזת כמו מלאך קטן. "אדי, קפה בבקשה", אמרה לברמן. קובי לקח את הספל ביד אחת ובידו השנייה ליטף את לחייה. חלוש ועייף כמרחף בחלל הובל קובי לרחבת הריקודים. האורות הצבעוניים ריצדו על פניו. פניה נתחבו עמוק בחזהו הרחב. היא הקשיבה לנשימותיו. גוף הכיר גוף.

גוף הכיר גוף (ציור: מירית בן נון)

 

 

קובי פער את פיו וביקש לומר דבר מה. "ששש", לחשה לו. שעות רקדו חבוקים, הוא שואף את ניחוח שיערה, ובתוך כך שבו להם מראות הקיבוץ וקיבלו חיים חדשים במוחו. השדות המוריקים, האדמה הרכה עליה שכבו והביטו בשמיים, עשרות חיפושיות משה רבנו מחוברות זו לזו.

 

לפתע, ללא התראה, ניתקה יעל מידיו והחלה מתרחקת מרחבת הריקודים המוארת כחלום המתרחק מפני אורו של יום. קובי הבחין ביעל המחליפה מילים עם אדי. שניהם נעלמו מאחורי הבר, אדי יצא משם ומזג יין אדום ללקוחה בודדה, ויעל נעלמה מאחורי הבר.

 

כעבור דקה שנראתה כמו נצח יצאה משם עם מזוודה גדולה כחולה שגררה אחריה. היא קרבה אל קובי, בדמעותיה מרצדים אורות צבעוניים. היא הביטה בו, מחתה את הדמעה מעינו שלו ואמרה לו: "בוא קובי, הולכים הביתה".