בר-און ופישר מתלהבים מהדו"ח שהם עצמם חיברו

שר האוצר ונגיד בנק ישראל התבשמו השבוע מהדו"ח החיובי שהעניקה משלחת קרן המטבע הבינ"ל למשק הישראלי. הם רק שכחו לספר לנו שהדו"ח מסתמך לחלוטין על התזות שהציגו בפניהם ראשי האוצר ובנק ישראל וכי כלכלני הקרן התעלמו לחלוטין מן הקולות הביקורתיים ששמעו במהלך ביקורם בארץ. זה מה שלא תמצאו בדו"ח של קרן המטבע על ישראל

מושב הנעילה של ראשי האוצר ובנק ישראל עם משלחת קרן המטבע העולמית בתום סיור הביקורת השנתי שלה, נפתח השבוע לתקשורת. הפתיחות היתה חד-צדדית. הכתבים הוזמנו להקשיב אבל הצטוו לסתום את הפה. אף לא שאלה אחת שעלולה להביך את השר רוני בר-און והנגיד סטנלי פישר כמו גם את מבקרי הקרן ולקלקל את החגיגה של דו"ח הביניים המזהיר. למשל, אם מצב המשק כל כך טוב, מדוע חוגים רחבים בציבור מרגישים שמצבם הולך ונעשה רע?

 

בשעות הערב השיב שר האוצר לשאלה שלא נשאלה, בוועידת ישראל לעסקים. בכל אשמה ההסברה שאיננה, אמר, כי הממשלה הנוכחית היא ממשלה חברתית ביחס לקודמותיה. משימה קשה, אמר בר-און, בערך כמו להסביר מדוע אתה אוהב את אמא שלך. "הזעם הציבורי נותר בעינו", קונן השר, "ולא צולחים כל ניסיונותינו להסביר באותות ובמופתים מדוע בעידן של גאות וצמיחה, אנחנו משקיעים את עודפי ההכנסות ממסים בהורדת החוב הלאומי ולא בתשתיות חברתיות".

 

הכשל איננו הסברתי, בטח לא בשבוע שהלחם האחיד מתייקר, והקפאת קצבאות הביטוח הלאומי עדיין מצויים בראש חוק ההסדרים. גם לא היה זה מעשה הוגן לכוון את החץ לדובר הותיק של האוצר, אלי יוסף, הממונה על ההסברה, ערב פרישתו. במשרד אמנם מלחשים שעבר "חתול שחור" בין השר לדובר.

 

בעיה של אמינות, לא של הסברה

הפן האישי זניח בסיפור הזה הנוגע לאמון העם שאיננו נרכש רק במלים, כמו שהאמינות איננה נבנית רק על יחסי ציבור. אהבת בן את אמו אינה מובנת מאליה. היא תלויה ביחס האם לבן ובמה שהיא משקיעה בו. בר-און צריך להתבונן סביבו לפני שהוא מאשים את ההסברה בזעם הציבורי. את האוצר תמיד אהבו לשנוא, אבל שנאה היא רגש מתחלף. מה ששיבש את מהלך העניינים היתה הפגיעה באמינות האוצר הפוגעת ביחסי העבודה השוטפים עם משרדי הממשלה והמערכת הפוליטית, ומכאן ועד לדעת הקהל קצרה הדרך.

 

למשל, כשאגף התקציבים מנפח פי 8 את עלות חוק מענקי הדיור בירושלים שחשפנו כאן; או האיום בהורדת דירוג האשראי אם מסגרת ההוצאה התקציבית תחרוג מ-1.7% ל-2.5% לטובת הצרכים החברתיים, כשהחריגה בפועל כבר 3.2% בגלל תוספת מכובסת לביטחון; או 67 מיליון שקל שהובטחו למימון צהרונים לאמהות עובדות שאין להם זכר בתקציב. רשימה חלקית.

 

ויש גם תרומה צנועה של לשכת השר, בשולי דו"ח קרן המטבע, שקבעה כי הצל"ש למשק מצד קרן המטבע הוא חסר תקדים. מוגזם. דו"ח חיובי הוגש כבר לפני שנה לשר הקודם, אברהם הירשזון, והצל"ש ההוא אפילו הבריק שבעתיים כשניתן מיד לאחר מלחמת לבנון השניה, למשק שעמד בה יפה והודות לניהולו האחראי היה מסוגל לשלם פיצויים לנפגעי הקטיושות מיד עם שוך הקרבות.

 

ובכלל – מה בוער לשר הנוכחי להתהדר בהישגי המשק אחרי חמישה חודשי כהונה, בטרם הספיק להטביע את חותמו אפילו על התקציב הבא?

 

דו"ח שמתעלם מחצי הכוס הריקה

שאלה נוספת התעוררה למקרא הדו"ח. מדוע היה צריך להטריח את משלחת הקרן במסע מוושינגטון לישראל ובסבב ההתייעצויות עם ראשי המשק ולווייניהם, אם התוצאה היא תעודה שרובה ככולה מצטטת את בנק ישראל, ליתר דיוק – את התיזה של סטנלי פישר. ברור עכשיו מדוע העיתונאים נצטוו לשתוק בטקס מסירת הדו"ח. הנגיד ושר האוצר ניצלו את הבמה כדי להרעיף מחמאות הדדיות על שיתוף הפעולה בין שני המוסדות שבעבר הלא רחוק היו עוינים זה את זה. נראה כאילו משלחת הקרן לא באה אלא כדי לחזק את הדבק שכולו התבטלות עצמית בפני הבנק והעומד בראשו, תוך התעלמות מהוגי דעות כלכליים מהאקדמיה הישראלית שכבר הצמיחה לנו פרס נובל אחד.

 

אין זכר בדיאגנוזה של הקרן למחשבות האחרות ששמעה, למשל במפגש עם ועדת הכספים או עם ראשי ההסתדרות. ולא מדובר במחשבות הפוכות או מהפכניות אלא בגרסאות מעודנות שמוסיפות למשוואה את הגורם האנושי. בכנסת שמעו נציגי הקרן כי הנוקשות התקציבית נוסח בנק ישראל והיעד הבלעדי של הורדת החוב הלאומי בעזרת עודפי ההכנסות, אינם חזות הכל. לאמץ את הקו הזה לבדו פירושו התייחסות חד-ממדית לחצי הכוס המלאה של התוצר הלאומי וקצב הצמיחה הגבוהים והגירעון השואף לאפס.

 

הזהירו את המשלחת שמסוכן להתעלם מחצי הכוס הריקה של ממדי העוני, רמת החינוך המבישה, והידרדרות שירותי הבריאות ומצב הגמלאים. אמרו להם כי יעדי החוב הלאומי כמו יחס התקציב לתוצר, לא חייבים להיצמד לממוצעים בינלאומיים.

 

פישר ובר-און מגבים האחד את השני

ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה), כלכלן ואיש קרן המטבע לשעבר, ציין כי החוב הישראלי ביחס לתוצר (82%) בכלל מתקרב לאירופה והיעד המומלץ של 60% מקורו בטעות של האוצר ובנק ישראל.

 

חיים אורון (מרצ) המשיל את היעד המיוחל של האוצר ובנק ישראל – כניסה למועדון המדינות המפותחות (OECD) – לכניסה לחניון תת-קרקעי שממנו, במעלית לבניין, ניתן לבחור את הקומה הרצויה. ברוורמן לא דחה את הקו של פישר. אבל בעיניו הכלכלה האלמנטרית כוללת, בנוסף להורדת החוב הלאומי, גם העברת חלק מעודפי הגבייה לחינוך, לבריאות ולרווחה. כי אם לא נראה את חצי הכוס הריקה תהיה לנו מדינת תל-אביב, והעם לא יסלח.

 

ברוורמן אמר כי אפילו מבנק ישראל הוא שומע קולות דומים. אבל בוועידת העסקים לא היה מקום לצלילים צורמים בהרמוניה ששידרו הנגיד ושר האוצר. הוועידות האלה מזמן מתנהלות במעגל סגור. בר-און ופישר נתנו גיבוי אחד לשני וכמו הסובבים אותם התעלמו מהבעיות המהותיות של עודף הביורוקרטיה בממשל וההקצאות הלא-נכונות של התקציב.

 

"אנחנו לא צריכים חיזוק מכלכלי קרן המטבע"

"ציפיתי ממשלחת הקרן לפחות להתייחסות כלשהי לדברים ששמעו בכנסת לגבי הכוס הריקה", אמר השבוע ברוורמן. "הרי לנו אין בעיה של אחריות תקציבית או של גירעון, אבל יש לנו בעיה של פריפריה ותשתיות עניות. אנחנו לא צריכים לבקש אישור מאמריקה להעביר 2 מיליארדים לאן שצריך. לא מהמדינה שחוסר האחריות התקציבית שלה הוא הגדול בעולם, וחלק מההפקרות הזאת קיבל ביטוי במשבר הסאב-פריים. הבעיה שלנו היא שהאחריות התקציבית הפכה כל כך שמרנית, עד ששכחנו את האחריות שלנו לעם שלא מקבל את פירות הצמיחה".

 

כדאי לבר-און להקשיב לברוורמן. הוא מהקואליציה וגם לא בודד במחשבתו. הביקורת שלו מבטאת תסכול של לא מעט מהכלכלנים אשר דעתם לא מוזמנת ולא נשמעת אצל מקבלי ההחלטות.

 

"עם כל הכבוד לאנשי הקרן, הם לא גושפנקא בנושאים כלכליים-חברתיים. הם כבר לא עושים רושם אפילו במדינות פחות מפותחות מאתנו. לנו יש די עוצמה וכוחות גדולים כדי לקיים דיון ציבורי אמיתי ולגבש את מדיניות התקציב הרצויה. אנחנו לא צריכים חיזוק מכלכלנים אלמונים שיבואו עם פתרון בית-ספר. שמענו אותו מזמן. הוא לא מוביל לשום מקום. זה גם לא תפקידם להדריך אותנו. זה התפקיד שלנו. להתפעל מדו"ח של הקרן שמצטט את בנק ישראל, זה פשוט פרובינציאלי".