מנוחה ליגע: מהאירוח הקיבוצי ועד הצימר
במשך עשרות שנים גילם האירוח הקיבוצי את תמצית הנופש הישראלי: אוויר צח, קורטוב טבע, אוכל טרי ומנוחה בריאה. היום אנחנו לא יוצאים מהבית אם לא מבטיחים לנו ג'קוזי ופלזמה בצימר מפנק. מיכל בן ארי מספרת את תולדות האירוח הקיבוצי
מיכל בן ארי
פורסם: 21.12.07, 00:12
בביתם של סבי וסבתי היתה קופסת מתכת ובתוכה אוצר בלום: אוסף גלויות צבעוניות משנות הארבעים והחמישים ובו דרישות שלום משלל בתי ההארחה בקיבוצים. בכל הגלויות היתה תמונה של מבנה בית ההארחה הטבול בירוק ולצידו תמונה של בריכת השחייה של הקיבוץ מלאה בנופשים עליזים.
במשך שנים, עת הגיע הקיץ, היה עם ישראל הנופש מתחלק לארבע קבוצות: אלה שגרו בקיבוץ, בני המזל שהייתה להם משפחה בקיבוץ ויכלו לנפוש אצל הסבתא או הדוד, אלה ששילמו כסף כדי לנפוש בקיבוץ ואלה שהעדיפו לבלות במקום אחר. כך או כך, אפשרות הנופש בקיבוצים גילמה בתוכה אוכל טוב, בריאות, אוויר צח, קורטוב טבע ופסטורליה.
בין שלל הגלויות לעיל זכורות לי באופן מיוחד הגלויות מבית המרגוע (כך נקראו בזמנו בתי ההארחה) של קיבוץ חניתה בגליל המערבי, אחד מבתי המרגוע הראשונים בארץ שנוסד עוד טרם קום המדינה. הנסיונות החקלאיים בחניתה לא עלו יפה והוחלט להקים בית מרגוע שהצדיק את עצמו לאורך שנים עד שנסגר (כיום מציע הקיבוץ לינה כפרית ושתי אכסניות).
בבריכה של קיבוץ חניתה ב-1972 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
ביצים ושמנת בצנע
בית המרגוע הראשון שהוקם בקיבוץ, היה בכלל בשפלה, בקיבוץ גבעת ברנר. הכל התחיל מחלום משותף של ישע סמפטר ולאה ברלין שרצו להקים מוסד צמחוני וקיבלו לכך הזדמנות בקיבוץ גבעת ברנר. באמצע שנות השלושים נחנך בית ההבראה בו התארחו יהודים מהתפוצות, חולים לאחר אשפוז, חיילים בריטיים, אנשי פלמ"ח והגנה וחלוצים עבריים שחיפשו שלווה ואוכל בריא.
בשנת 1938 נפטרה ישע ובית ההבראה נקרא על שמה "בית ישע". בשנות השישים היה "בית ישע אחד מאתרי ההבראה הפופולריים בארץ ומקור פרנסה איתן לחברי הקיבוץ. אך בשנות השמונים, לאחר מספר משברים כלכליים, נסגר בית ההבראה וחדריו הוסבו למגורי חיילים ודיירים זמניים. בשנות התשעים החלו להשכיר את חדרי הבית וכיום הוא והגן סביבו במצב מוזנח ועגום.
גבעת ברנר: בית ההבראה ב-1936 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
גבעת ברנר: בית ההארחה ב-1964 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
גם הגליל העליון הציע אפשרויות נופש בקיבוץ - אם מטולה הייתה בירת הפנסיונים של הגליל, הלוא שכפר גלעדי הסמוך הציע את האלטרנטיבה הכפרית. בשנת 1942 הוקם בית המרגוע המיתולוגי של הקיבוץ שהפך ברבות הימים למלון כפר גלעדי. ובעמק פעלו בתי הארחה ומרגוע, בין היתר, בקיבוצים עין חרוד וכפר החורש.
בית המרגוע המיתולוגי של כפר גלעדי ב-1946 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
מי שרצה לנפוש דווקא לאורך החוף יכול היה לבחור בקיבוץ שפיים. מלון קיבוץ שפיים הוקם בסוף שנות ה-40 ובתחילת דרכו שימש כמקום הכשרה לחברי ארגוני ההגנה והפלמ"ח. בהמשך, עם הביקוש למקומות הבראה מצד ההסתדרות, נפתח המלון בעונת הקיץ ושימש כבית הבראה לציבור העובדים. בתחילת שנות ה-50, בתקופת הצנע, גבר הביקוש ל"בית ההבראה" שפיים - וזאת מכיוון שניתן היה לקבל בו ארוחות דשנות שכללו ביצים, שמנת, ירקות ומוצרי מזון נוספים שהיו במחסור.
מתרגעים על הדשא בשפיים ב-1971 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
גם בקיבוצים נוספים ששכנו לאורך חופי הכנרת והים התיכון (כגון עין גב, נווה ים, גשר הזיו, ראש הנקרה, נחשולים ומעגן) צצו, משנות הארבעים ועד סוף שנות השישים, כפרי נופש שזכו לפופולריות רבה.
אוויר הרים צלול כיין
תעשיית האירוח פרחה באיזור ירושלים, בזכות האוויר הצלול כיין או הקרבה לעיר הקודש. כמו למשל בית המרגוע של קיבוץ קריית ענבים, שבשנת 1940 הועלתה בו הצעה להקמת בית מרגוע, פונו כמה בתים במשק, סידרו מטבח ושירותים ובמשך שני חודשי הקיץ התארחו בקרית ענבים כ-300 אורחים. הענף החדש זכה להערכה רבה. לימים הפך בית המרגוע לבית מלון שנסגר ובקרוב ייפתח שוב.
לא רחוק ממנו שוכן מלון מעלה החמישה, שנוסד עוד בשנות ה-30 כדי לשמש מתקן מרגוע ונופש לעובדי מפעלי ים המלח בקיץ. במלחמת השחרור התמקמה בו מפקדת חטיבת הראל והליגיון הירדני ניסה לפלוש אליו. בבניין החדש של בית ההארחה משולבות עמדות מאותה תקופה, ועקבות הכדורים עדיין ניכרים על המבנים. מעברה השני של ירושלים נמצא מלון רמת רחל שהיה בגלגולו הראשון בשנת 1969 אכסניית נוער שהוקמה על מנת לשרת קבוצות תיירים מהארץ ומחו"ל שהגיעו לבקר בירושלים והפכה עם השנים למלון ארבעה כוכבים.
סיפורו של בית המרגוע בכפר עציון עצוב ומרגש. בקיבוץ ששכן בגוש עציון נחנך בקיץ 1946 בבניין אבן מרשים, 'נווה עובדיה' שששימש בית תרבות לקבוצה ובית מרגוע לסופר הדתי. עם נפילת כפר עציון במלחמת העצמאות, נהרס גם נווה עובדיה. לאחר מלחמת ששת הימים הוקם קיבוץ כפר עציון מחדש ומבנה נווה עובדיה שוחזר מחדש ע"פ תמונות ישנות. כיום מכיל המבנה חדר אוכל, אולם כינוסים והרצאות, חדר הנצחה וספרייה.
נחים בראש הנקרה ב-1972 (צילום: משה מילנר, לע"מ)
מחדרים לסוויטות
בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, השתנתה האווירה בישראל ותיירות הפנים והחוץ החלה לפרוח. בילדותי, במהלך שנות השבעים, נהגנו כל המשפחה לנפוש על שפת הכנרת בבית ההארחה נוף גינוסר. כאשר הזיכרון שלי ממנו הינו חוף הכנרת הפרטי, חורשת האקליפטוסים וחדר אוכל, שבעיניים של ילדה בת ארבע, נראה ענקי.
לאחר מכן אימצנו את בית ההארחה היפהפה של קיבוץ הגושרים, עם הנחל שזרם ממש מאחורי חדרי האירוח ושמורת הטבע הצמודה. בית המרגוע של קיבוץ הגושרים הוקם בשנת 1953 על השרידים של ארמון החורף של האמיר פעור, בעל הקשתות המדהימות המשולבות עד היום במבנה של חדר האוכל. כשהוקם בית המרגוע, חדרי האורחים עדיין לא היו מוכנים והחברים בקיבוץ היו מפנים בקיץ את בתיהם עבור המתארחים.
כמעט כמו פעם. האירוח הקיבוצי בקיבוץ הגושרים (מארק ניימן, לע"מ)
לפני מספר שבועות קפצתי לביקור נוסטלגי במלון הגושרים. בשלוש שנים האחרונות עבר המלון שיפוץ מקיף. הבתים בהם התארחתי בילדותי עדיין עומדים על מקומם, ולצידם נוספו עוד מספר מבנים ובהם מגוון של סוגי חדר כולל ארבע סוויטות מפוארות. מה שלא השתנה הוא הנחל שממשיך לזרום מאחורי החדרים והמראה הירוק והיפה של השטחים הציבורים של המלון בהם מפוזרים פסלים מעשי ידיו של הפסל, חבר הקיבוץ, אריה אשכנזי.
צימר תחת כל עץ רענן
עד אמצע שנות השמונים התבססה התיירות הקיבוצית בעיקר על מספר מצומצם של בתי מרגוע וכפרי נופש. כל עוד הייתה החקלאות דומיננטית, עסקו הקיבוצים בתיירות רק כענף משני. בסוף שנות ה-80 חל מפנה באופי התיירות הכפרית שהתרחש בעקבות ירידת מעמדה של החקלאות והשינויים שחלו בהרגלי התיירות של הצרכן הישראלי. בנסיעותיו לחו"ל גילה הישראלי את ה"צימרים" וביקש לינה דומה בארץ.
חדרי האירוח בקיבוץ אפיקים (צילום: אבנר ולדמן)
בשנת 1992 החליטו שר התיירות דאז, עוזי ברעם, ומנכ"ל משרדו אלי גונן למנות למשרד יועץ לנושא התיירות הכפרית, והוקצו למטרה זו תקציבים. כך נולד מושג חדש בענף התיירות בקיבוץ: "אירוח כפרי". זה התחיל מבתי ילדים לשעבר או בתי חברים ששופצו והפכו לחדרי אירוח פשוטים למדי שסיפקו לינה משפחתית במחיר סביר. משפחות עם ילדים העדיפו את האופציה הקיבוצית לא רק בשל המחיר אלא גם בגלל הבריכה, חדר האוכל ומרחבי הדשא הבטוחים.
כמעט בכל קיבוץ, מדפנה בצפון ועד אילות בדרום, נוסדו חדרי אירוח כפרי. אם באמצע שנות השמונים היו כעשרים קיבוצים שלהם בתי הארחה שעסקו בתיירות, הרי שכיום יש למעלה ממאה קיבוצים העוסקים בתיירות.
עין חרוד בית הארחה 1947 (צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)
מחדר האוכל לגבינות בוטיק
בסוף שנות התשעים ובמהלך האינתיפאדה השנייה, עבר ענף התיירות בקיבוצים תקופת מיתון קשה. לא סייע לכך הטרנד החדש: הצימר המפנק. אל מול חדרי הקיבוץ האומרים צניעות ואחידות - נדמו הצימרים כפיסה של חו"ל בישראל. את החדר הנזירי שבו מטבחון קטן, מיטה זוגית, חלון מרושת נגד זבובים ומגב באמבטיה החליפו בקתות עץ או אבן, מאובזרות ומשוכללות. את החביתה המקושקשת של ארוחת הבוקר בחדר האוכל הקיבוצי החליפו ארוחות גדושות כל טוב שכללו מיצי פירות סחוטים, מאפים מעשה בית, גבינות בוטיק ועוגות חמות מן התנור.
חלק מהקיבוצים לא אמרו נואש. רובם החליטו לשדרג את חדרי ההארחה הפשוטים הקיימים או שהוסיפו לצידם סוויטות אירוח ברמה גבוהה יותר. כיום אפשר ללון בבקתת עץ מסוגננת עם ג'קוזי ופלזמה - אך עדיין ליהנות מהאווירה הקיבוצית במקומות כמו קיבוץ דליה, קיבוץ גונן וקיבוץ עין חרוד.
כיום מתייחסים הקיבוצים לענף התיירות כאל מקור הכנסה מרכזי וחשוב ולכן נוהגים בו כעסק כלכלי לכל דבר - בדומה לצימר או מלון במגזר הפרטי. מה צופן העתיד לאירוח הקיבוצי? קשה לדעת, בעיקר כשהיום הפרטה היא שם המשחק והקיבוצים עצמם עומדים בפני שינויים מרחיקי לכת.