משימה נועזת: עד פו"פ

מסתבר שגם בעידן ההיכרויות באינטרנט, יש עדיין מי שיוצאים לטיולי פנויים-פנויות, אז שלחנו את כתבנו ל-24 שעות בעולם הרווקות. הוא טיפס, גישש, ניסה לנהל שיחת היכרות בלי שוט של ג'יימסון לפני, ולבסוף הבין שלפעמים פשוט עדיף לתת לטבע לעשות את שלו

טל שגיא פורסם: 27.12.07, 08:02

הכל התחיל בשיחת טלפון עם גלעד, מדריך הטיולים. "תשמע," הוא אמר בטון סמכותי, "המסלול לא ארוך מדי, אבל הולך להיות מאתגר, קצת טיפוס פה ושם, אולי אפילו מים". "יש לך עסק עם רשג"ד בצופים לשעבר, אל תאיים עלי עם מים", ניסיתי להיות משעשע. אבל הוא המשיך בשלו, "תעשה לעצמך טובה ותביא איתך בגדים להחלפה. יש סיכוי טוב שנירטב עד הברכיים".

 

משתדל לא להיעלב, שיניתי נושא: "תגיד, זו פעם ראשונה שאתה יוצא לטיול כזה?" שמעתי אותו מחייך דרך הטלפון. "אל תדאג, כבר יצאתי לטיולי פנויים-פנויות. אני מארגן איזושהי דינמיקה קבוצתית, והם ישתפו פעולה הרבה יותר ממה שאתה חושב".

 

האמת שבכלל לא חשבתי. עד לפני שבוע אפילו לא ידעתי שקיימים טיולי פנויים-פנויות, אך בחברה להגנת הטבע הכירו לי את ה"טבע דייט": כארבעים רווקים ורווקות, חובבי טיולים, בני 25 עד 35 (יש גם קבוצות גילאים נוספות) אשר פינו לעצמם את יום שבת הקרוב ונרשמו לטיול. המטיילים כמו גם המסלולים מתחלפים בכל פעם, אך הקונספט עצמו נשאר - רווקים ורווקות בטבע. בכך נגמרו ההתלבטויות. טיול בבקעת הירדן נשמע לי כמו רעיון יותר טוב מעוד שבת תל אביבית רטובה וסגרירית.

"הם ישתפו פעולה הרבה יותר ממה שאתה חושב" (צילומים: טל שגיא) 

 

המשוכה הבאה היתה אסנת. "אתה מבקש ממני רשות לצאת לבד לטיול מים עם רווקות בנות 20"? היא שאלה בעצבים. "אני משתף אותך", התפתלתי, "במשימה עיתונאית חשובה שהוטלה עלי בעל כורחי". אין ספק, נדרשה כאן לוליינות מילולית ברמה גבוהה.

 

"תגיד לעורכת שלך", הטון שלה עלה באוקטבה, "שבפעם הבאה עדיף שתשלח אותך לטיול אברכים בעיר העתיקה!" שקט השתרר במטבח. אסנת חזרה לסלט ואני החלטתי לא לעצבן אותה יותר, במיוחד כשהיא עם סכין ביד, אבל בדיוק כשכבר חשבתי לוותר על העניין, הגיעה תפנית מפתיעה. "יודע מה? דווקא מתאים לי. בזה הרגע זכית ב-24 שעות 'חזרה לרווקות'", היא הכריזה. "מעניין מי תסכים לתת לך את הטלפון שלה..."

 

לפנויים אין פנאי להשתהויות מיותרות

התייצבתי לטיול בשבע בבוקר, שעה קשה לכל הדעות. בתחנת האיסוף התקבצו להם מטיילים ומטיילות מצויידים בתרמילי גב, נעלי הרים אך גם בפס שחור מתחת לעיניים ובקמצוץ ג'ל בשיער. הם כבר יודעים דבר או שניים על טיולי פו"פ, כך לפחות תיארתי לעצמי.

 

הראשון שבלט היה התוקף, במכנסי דגמ"ח קצרים וכובע שמשתדל להיות מרושל, הוא כבר סימן לעצמו מטרות. עוד לפני שהאוטובוס הגיע ידע בדיוק במה כל אחת עובדת וכמה בקבוקי מים יש לה בתיק.

 

באוטובוס החלו גישושי היכרות קלילים, מעין שיחות לא מחייבות שאינן שונות מאלו המתקיימות בכל בר שכונתי טיפוסי. היתרון: לא צריך לצעוק בשביל לתקשר. החיסרון: זה הרבה יותר קשה בלי שוט של ג'יימסון לפני.

 

מהמושב שלפני אני שומע את המומחית, אשת חינוך במקצועה, חולקת חוויות: "בטיול שעבר כל אחד לקח את המיקרופון שליד הנהג וסיפר על עצמו בשלושים שניות". הרעיון, למזלי, נדחה על הסף והמומחית קיבלה כרטיס צהוב על זירוז תהליכים. לחלק גדול מן האנשים, מסתבר, זה היה טיול ראשון במסגרת הזו, והם העדיפו לתת לזמן לעשות את שלו.

 

ואכן, הזמן עשה את שלו. שעתיים לאחר מכן כבר היינו על כביש 90 בנסיעה דרומה. בירידה מהאוטובוס מנסה גלעד לערוך בכל זאת איזשהו סבב שמות קצר, אך לפנויים אין פנאי להשתהויות מיותרות, ואנחנו חוצים את הכביש כדי להתחיל במסלול נחל פיראן.

 

כבר אחרי דקות ראשונות של הליכה בערוץ מתגלה ההולכת הבעייתית, זו שמתקשה בירידות ודורשת ליווי צמוד. התוקף מיירט אותה מקצה הטור ומיד מושיט יד חסונה, מתנדב לסחוב לה את התיק ומאפשר לנו לצלם בנחת את הנרקיסים והרקפות שלאורך המסלול. לאחר הליכה לא קצרה, העלייה הופכת להיות קשה יותר, אך התצפית אל עבר הגבול הירדני, המתגלה בסופה, היא בהחלט תגמול ראוי. 

ככל שהמסלול מסתבך, החבר'ה רק מתקרבים

 

"רוצה להיות חברה שלי?"

מסביב כבר נשמעות שיחות ערות על עבודה ולימודים ואני מוצא את עצמי מתחקר את נ' העוסקת בחינוך: "אני לא באמת באה עם ציפיות גדולות לכל טיול וטיול, אבל כבר יצאתי עם בחורים שהכרתי כאן". "לא קצת מביך?" אני מגשש בזהירות. "הרבה יותר מביך לצאת עם מישהו שהכרתי באיזו מסיבה, או מישהו שחברה סידרה לי ובסוף לגלות שאין לנו כלום במשותף והוא בכלל לא מחפש משהו רציני".

 

אנו מתחילים לרדת בוואדי אך הפעם ההליכה מעט קשה יותר. התוקף וחברתו החדשה כבר הצליחו לגבש זוגיות מעוררת קנאה, ובכלל עושה רושם שככל שהמסלול מסתבך, כך מרגישים החברים משוחררים יותר והשיחות קולחות כאילו מדובר בקבוצת מטיילים ותיקה עם מסורת ארוכה.

 

לפתע נשמעת צעקה מראש הטור. "חבר'ה, הגענו למים!" גב מים לא גדול במיוחד אך גם לא נקי במיוחד מחלק את ההולכים לשניים. האמיצים שולפים סנדלים מימי דרום אמריקה העליזים וממשיכים בנונשלנטיות במסלול המקורי, כאשר דווקא הבנות השבריריות מובילות את הטור בגאון.

 

אני מתקשה שלא להתרשם וחובר אינסטינקטיבית לפחדנים שמצאו לעצמם נתיב היקפי ויבש. בעצירה הבאה, קצת לפני סוף המסלול, שולף גלעד בקבוק יין מהתיק ומוזג לאמיצים ולאמיצים פחות קברנה סוביניון לתוך כוסות פלסטיק קטנות. המחווה הידידותית והראויה לשבח מתקבלת בתשואות.

 

בסוף, זה שווה את הכל. תצפית לעבר הגבול הירדני 

 

בטיולים כאלה, מסתבר, אין צורך במשחקי חברה מתוכננים. פשוט נותנים לטבע לעשות את שלו. אם חושבים על זה בהיגיון, מדובר באנשים אינטליגנטים וחברותיים אשר חולקים לפחות תחביב אחד משותף. איזו סיבה יש לזה להיכשל?

 

באוטובוס חזרה למרכז, אני שם לב שעדיין לא ביקשתי אפילו מספר טלפון אחד, למרות ששוחחתי עם מספר מטיילות מקסימות. אני שוקל התייעצות עם התוקף אך הוא שקוע בשיחה ארוכה עם שותפתו למסלול אי שם במושב האחורי.

 

"ניצחת", אני מסמס לאסנת בהכנעה. "רוצה לחזור להיות חברה שלי?" התשובה לא איחרה לבוא. "תראה, אני צריכה לחשוב על זה. בוא נדבר מחר".