דבר המבקרים

גם אריאנה מלמד ורענן שקד, שני אנשים שכבר ראו כמה תוכניות טלוויזיה בחיים, לא נשארו אדישים אל מול "פרשת השבוע". קבלו תזכורת לביקורות על העונה הראשונה

הפרשה שלהם, החיים שלנו / אריאנה מלמד

רגעים מתוקים של טלויזיה משובחת היו בפרק הראשון של "פרשת השבוע", רגעים מהסוג שמחזירים לצופה מיואש את האמון בהפקות מקור ומשאירים בהחלט טעם מצוין של עוד.

 

ארבע משפחות, שנה אחת, 12 פרקים. כל המשפחות, כך ברור כבר עכשיו, איכשהו יסתבכו זו עם זו ועם עצמן. בעצם, לא בדיוק ארבע. אחד החידושים

 הכי מרעננים בתמונתה של הישראליות המעודכנת ל-2006, הוא זוג ערבי. מנאר (קלרה חורי) עומדת על סף סיום לימודי הרפואה שלה וקיבלה הצעה להתמחות בירדן, בבית החולים הכי יוקרתי בממלכה. אמיר (קאיס נשף) הוא סטודנט לתאולוגיה שמאוהב בה, והוא עומד על סף הצעת נישואים, אבל בשל חשבונות עבר של משפחתו עם משפחתה, זה לא יסתייע. בכלל, התחושה שדברים לא יסתייעו, שאנחנו עומדים לראות סדרה של משברים שפוקדים את הנפשות הפועלות, ברורה כבר מלכתחילה – וכאן, תרשו לי, כמה מלים טובות על התסריט.

 

בינתיים, השבר טמון בפער בין תפיסת המציאות של הדמויות לבין מי שהן באמת בעיני הצופה. תסריט אינטליגנטי מניח לצופה לא רק להזדהות עם דמויות, אלא גם לבחון את מעשיהן ומחדליהן באמות מידה מוסריות, ולשם כך לא צריך להאכיל את הצופה בכפית, די ברגעים אחדים תפורים היטב כדי שנתיישב בכורסה בעמדתו של הצופה האירוני, ונדמה לי שרני בלייר וארי פולמן, האחראים לתסריט, רוצים אותנו ישובים שם.

 

העומק והחסד

כשאמיר מגיע לבית הספר ללימודי יהדות ניו אייג'ית של הגר (קרן מור), מספר לה לתומו את הגיגיו על מובי דיק ותיבת נוח, ואחר כך אנחנו פוגשים אותה מוכרת את הסחורה הזאת, בלי ייחוס ובלי ציטוט, לתלמידיה הנאמנים – יש רגע כזה, שחותר תחת האפיון העצמי של הדמות ומציג את הגר בהיפוך גמור למה שהיא משדרת. כשגליה ברגר (אפרת בן צור), ילדת פרחים בדימוס ומפגינה לוהטת למען זכויות בעלי חיים, מתעמתת עם הגר, שתיהן לא מבחינות בארסיות ובעוצמה של האלימות שלהן שעומדת בסתירה גמורה לכוונות הכי טובות.

 

כשיונתן ברגר (דני גבע) מגלה את החרדות השוביניסטיות שלו מתחת למסווה הכאילו-ליברלי, כששאול (מנשה נוי) ממיר את הציניות העייפה שלו במעשה הומניטארי קשה ואפילו תמוה, כשיובל סגל (אלישע) נאלץ להתייצב מול ההחלטות שלו שמובילות לעתיד של עד מדינה מוגן - בכל הרגעים הללו מוזמן הצופה להיות מעורב ברבדים רגשיים שונים בעלילה, וצופה אחת לפחות רוצה להודות ליוצרים על ההזדמנות שניתנה לה לעשות כן.

פרשת השבוע. התמונה הכי מרעננת של הישראליות המעודכנת (צילום: שחף הבר)

 

נכון, זה קצת מזכיר את "הבורגנים", אבל כבר עכשו יש בדמויות יותר עומק וחסד מכפי שהיו בראשים המדברים בסדרה ההיא. "פרשת השבוע" היא גם קצת "שבתות וחגים", אבל הפעם האיום על החיים הפרטיים לא מגיע מתוך האינטימיות עצמה, אלא מבחוץ. היוצרים. בינתיים, לא נרתעו מן החומרים הנפיצים של המציאות שלנו, ממעשיהם של קציני מנהרות ועד למדינה שיודעת רק לקחת מאזרחיה, אבל כמעט שלא נותנת דבר. אם בצד הסיפורים הפרטיים והאינטימיים יימשך המתח בין החיים שבבית לעולם הריאלי שבחוץ, אני מוכנה להמר שיהיה מצוין.

 

חוכמת הצינגלה / רענן שקד

אחיכם אני. כמותכם, גם אני סבלתי שנים ארוכות מתסמונת אתה-חייב-לראות-שבתות-וחגים, או כמו שאני מעדיף לכנות אותה: פרוייקט המכשפה בלייר. כן, רני בלייר, שעשה את "שבתות וחגים", טירחן את המוח לאורך חמש עונות עם הכרעותיהם הרומנטיות הקשות והמכאיבות כעצירות של גיבורי הסידרה ההיא, ומכיוון שכל מיני אנשים נכונים אמרו לי שאין על "שבתות", ואני חייב, וחובה, ובטח, הכרחתי את עצמי לראות "שבתות". אני זוכר שאפילו חשבתי שזה די טוב. לא היה סיכוי שאחזור גם בשבוע שאחר כך.

 

אז או שרני בלייר השתפר, או שאני התרככתי, כי אחרי הסידרה החדשה שלו, "פרשת השבוע" (הוט 3) אני מתכוון לעקוב. יודעים מה? בלייר לא השתפר. הוא עדיין מביים במקצב דרמטי מוזר, לא אחיד, סגנונו מחוספס ולא מהוקצע כטייח יחף על גג פח לוהט – לטוב ולרע. גיבוריו הם עדיין טיפוסים תל-אביביים מזדקנים שמעשנים הרבה והכל, מתעניינים ברוחניות ודת-לייט, מגדלים יותר

 מדי שיער גוף ומעט מדי את ילדיהם – בקיצור, אנשים שכאשר הם מתיישבים לידכם בטיסה, אתם עושים את עצמכם ישנים לאורך כל הדרך.

 

אבל – וזה אבל גדול – ל"פרשת השבוע" יש שלושה יתרונות שיחזירו אותי אליה: 1. מנשה נוי במיטבו. 2. מנוע עלילתי משופר, גדול בהרבה מזה של "שבתות". 3. סצינות מסוימות בערבית שוטפת. נו, והנה הרסתי לבלייר את הפרומו. חצי מכם לא מתכוונים להגיע לצפייה ראשונה, עכשיו שהפחדתי עם הערבית. אל תפחדו. "פרשת השבוע", על בעיותיה, עדיין שווה השקעה. שנדבר על זה שוב אחרי שתיראו?