דרמה קווין

בזכות הקול העצום והכוונה מרי ג'יי בלייג' הוציאה אלבום נוסף מלא נשמה, ולמרות שאין בו להיטי ענק הוא פשוט אלבום מצוין

 

"No More Drama" הבטיחה לנו הדיווה השחורה מארי ג'יי בלייג' בלהיט הענק והמוצדק שלה לפני שש שנים. אבל אצל בלייג', כמו אצל כל דיוות סול בת זמננו, הדרמה היא מרכז היצירה והכוח המניע. בלי הדרמה אלבום כמו Growing Pains, אלבומה השמיני שיוצא השבוע, היה נותר נטול נשמה.

 

יותר מדי אמני סול ו-R&B מאבדים את הנשמה שלהם. לא בגלל עסקאות עם השטן, סתם בגלל הנוחות. הם מקליטים באולפני יוקרה, מרוויחים מיליונים, מזמנים באצבע קלה את המפיקים היקרים והלוהטים ביותר, ועם כל הפינוקים האלה קל לשכוח מאיפה אתה שר ולהפסיק להתאמץ.

בלייג'. המלכה הגדולה של הסול (צילום: איי פי)

 

מארי ג'יי בלייג' נתונה בסכנה הזו כבר שנים. זמרת מצליחה ומבוקשת שזוכה לשבחים מכל עבר, מוכרת עשרות מיליונים וגורפת פרסי גראמי כאילו היו פיצוחים בשוק. כמעט מתבקש שתשקע במנוחה ובנחלה ורק תואיל בטובה להיאנח למיקרופון כדי לצאת ידי חובה. אבל לא היא. לא המלכה הגדולה של הסול. Growing Pains הוא טור דה פורס של זמרת הסול המצליחה ביותר בארה"ב, והוא כל כך טוב, שאי אפשר לפסול ולתלות את ההצלחה המסחרית שלה ביחסי ציבור בלבד (כמו, למשל, ריאנה). זה פשוט אלבום מצוין.

 

ב-16 שירים, בלי שום קטעי מעבר מיותרים, מעבירה אותנו בלייג' שעה של תמורות ושינויים. מההתחלה הסוחפת והקצבית של "Work That" ו-"Grown Woman" המעולה עם לודאקריס ועד ההשלמה והרוגע היחסיים של "Smoke" ו-"Come To Me (Peace)" המסיימים. בלייג' לא נחה לרגע ולוקחת אותנו לטיול מרהיב בהיסטוריה של הסול, מג'יימס בראון ועד הנפטונז.

 

בדרך מהקופצניות של הפתיחה אל הדרמה העדינה של הסיום אנחנו זוכים לפנינים כמו "Till The Morning" הגרובי (הידד לנפטונז!), "Roses" שמעוטר סימפולים מפתיעים ו-"Talk To Me", שנשמע כאילו נגנב מהמגירה של אלישיה קיז. הגרוב הפ'אנקי מתחלף בפסנתר ובמקצבי בס איטיים ומלטפים וחוזר חלילה, בלייג' מחליפה במיומנות קצב, אווירה וסגנונות הפקה, וגורמת להכל להישמע טבעי לגמרי. ככה זה כשיש לך גרון מזהב ומספיק שכל.

 

מתכוונת לכל מילה

גלריה מרשימה של מפיקים וכותבים התייצבו הפעם למלאכה, ביניהם שון גארט והצמד הנורבגי Stargate, התגלית הכי חמה של השנה האחרונה. כולם חכמים, נבונים ויודעים את התורה, ונותנים לקול האדיר של בלייג' את התמיכה הנכונה, בין אם בקטע מקפיץ כמו הסינגל "Just Fine" ובין אם בבלדת מוטאון מרגשת כמו "Hurt Again".

 

הסיכון בכך שאותם מפיקי-על עובדים עם כל שמנה וסלתה של הפופ האמריקאי הוא ששירים של בריטני, שאקירה, ביונסה, ריאנה והפוסיקאט דולז נשמעים, בסופו של דבר, זהים. ואכן, לא מעט שירים כאן נשמעים, מבחינה מוזיקלית, כמו דברים שכבר שמענו בעבר (זה לא אומר, כמובן, שהם רעים). היתרון הגדול של גברת בלייג' הוא הקול העצום שלה, הניסיון, והעובדה שגם כשהיא זמרת הסול הכי מצליחה באמריקה היא עדיין נשמעת כאילו היא מתכוונת לכל מילה שהיא שרה. וזה לא מובן מאליו.

 

האמת צריכה להיאמר, יכול להיות שאין כאן אף שיר שמתעלה על "No More Drama" הידוע או על להיטי עבר מושלמים אחרים של גברת בלייג'. אבל האלבום, בשלמותו, עובד מעולה לכל אורכו, כמעט בלי רגעים חלשים. יחד עם החדשים של אלישיה קיז, איימי ויינהאוס, ג'יל סקוט, שרון ג'ונס ואחרות, 2007 ננעלת כשנה ענקית לזמרות הנשמה השחורה. עוד דרמה, בבקשה.

 

• מרי ג'יי בלייג', Growing Pains, הליקון