בגלל האומץ להיות פגיע על המסך

מאדלן בראנד, מגישה תכנית בוקר יומית בתחנת הרדיו NPR (המקבילה האמריקנית של ה-BBC), בחרה בראיין גוזלינג שהצליח לשכנע את הצופים להזדהות עם ניאו נאצי, מסומם וסוטה

לצערי, עיסוקיי כעיתונאית ואימא מגבילים את החוויה הקולנועית שלי לצפייה בסרטי די.וי.די. לפני שבועות אחדים לקחתי באקראי בספריה את "חצי נלסון" עם ראיין גוזלינג. כל כך התרשמתי שלמחרת התייצבתי בקולנוע לראות את סרטו האחרון: "Lars and The Real Girl".

Lars and The Real Girl. גוזלינג הוא יוצמך שמנמן שמתאהב בבובת מין

 

לא זיהיתי אותו. ב"חצי נלסון" שיחק גוזלינג מורה תיכון כריזמטי שלא מסוגל להפטר מהתמכרות לקראק. ב"Lars" הוא מין יוצמך שמנמן שמתאהב בבובת מין, משום שאינו יכול לבוא במגע עם אנשים רגילים. בשני התפקידים הוא מרתק ואמין להפליא. המשחק שלו קטן, אבל כל כך אקספרסיבי – תנועת יד, ניד ראש, שמספיקים כדי להעביר כל כך הרבה. וכמו גדולי השחקנים יש לו, לגוזלינג, מספיק אומץ להיות פגיע על המסך, שביר במקום קול.

 

אחר כך נזכרתי בסרט הראשון שלו, ה"Believer" והבנתי שעל אף השוני בין הדמויות שהוא מגלם, יש אלמנט משותף לכולן: גוזלינג מנטרל את ההתנגדות הטבעית שלנו לדמויות שלו -ניאו-נאצי, מסומם, סוטה - ובאמצעות עבודת שחקן פרטנית ומדוייקת משכנע אותנו לא רק לאהוב אותם, אלא אף להזדהות איתם, ואחר כך, כשנגמר הסרט, לדבר עליהם כאילו היו דמויות בשר ודם.