נו סקס פור יו!

שלחנו את תום לב לאודישן לסרט "סקס והעיר הגדולה", שמצולם בימים אלה ממש במנהטן. אחרי שהיא חיכתה ארבע שעות בתור, היא חזרה עם יומן מסע וכמה תובנות

פרולוג

"זה רק עוד אודישן, כולה 'סקס והעיר הגדולה (ועכשיו הסרט!)'. זה לא כאילו שהייתי מכורה לסדרה הזו כל חיי. זה לא כאילו שהתחלתי לכתוב ב'ראש1' בגיל 15 כי רציתי לשחק אותה קארי בראדשו. וחוץ מזה, זה רק ניצבת. אז יראו את הפרצוף שלי בסרט לשנייה אחת... וואו! באמת כבוד. ממש שיחקתי אותה..."

 

כך מלמלתי לעצמי כשאני מנסה להפיג את המתח שמצטבר אצלי בבטן בדרך לרחוב 23 והשדרה התשיעית, שם, על פי מגזין ה"בק סטייג'", נערכים הליהוקים לניצבים לסצנות הפומביות בסרט "סקס והעיר".

 

ולמי שלא מעודכנת: ובכן, בימים אלה ממש, מצולמות ברחבי מנהטן סצנה אחר סצנה מהסרט ההוליוודי בכיכובה של שרה ג'סיקה־פרקר, הלוא היא קארי בראדשו המוכרת לנו מהסדרה המצליחה של HBO, הנושאת את אותו השם.

 

"טוב, שיקרת. אני אחת המכורות הכבדות של הסדרה! ו־Oh My God! אני בדרך לאודישנים לסרט! איזו סגירת מעגל גורלית!", אני ממשיכה לדבר לעצמי אבל במקום להירגע, העיגולים בבתי השחי שלי רק הולכים ומתרחבים.

 

לפני חצי שעה עוד הייתי רגועה, שלווה וטובת לב, אחרי 40 דקות של "רילקסיישן", בשיעור משחק בבית הספר שלי, אבל עכשיו, כל התרגילים הסנסוריים, הזיכרון החושי והעבודה המנטאלית לא עוזרים לי לחשוב בנינוחות – אני בדרך לאודישנים לסרט "סקס והעיר הגדולה"!

 

אקסטרה־לארג'

ה"בק סטייג'" הוא מגזין שבועי שיוצא בניו יורק ומיועד לשחקנים, זמרים, רקדנים וכל מי שרוצה לחפש פרנסה בעולם הבידור המקומי. אפשר למצוא שם המון מידע חשוב על אודישנים, קאסטינג ועבודה בעולם השואו ביז בניו יורק. במודעה שהתפרסמה בגיליון האחרון צוין לוקיישן הזוי במיוחד לצורך האודישנים בווסט וילג'.

 

טוב, שיקרת. אני אחת המכורות הכבדות של הסדרה!

 

לורנצו, סופיה ואני מגיעים למקום ומופתעים לגלות שבמקום אולפנים יוקרתיים, שכרה חברת ההפקה של הסרט בניין אותנטי שנראה כמו כנסייה ישנה. את פנינו מקבלים המון (אבל המון!) אנשים צעירים ויפים, שעומדים בטור ארוך שמתפרש על פני שני רחובות, וגם כמה אנשי הפקה לחוצים עם הבעה חסרת סבלנות.

 

"אתה בטוח שאנחנו במקום הנכון?" אני שואלת את לורנצו. "נראה לי שיש כאן יותר מדי אנשים... כמה אקסטרות הם כבר צריכים לסרט? מה הם מתכננים בסרט בכלל? סצנת הפגנה להעלאת שכר הדוגמנים והדוגמניות בניו יורק?"

 

לורנצו ניגש לבחורה בלונדינית עם תג הפקה על הצוואר והיא מאשרת את חששותינו. אני בולעת רוק בדרמטיות, ניגשת לקחת מספר משולחן הקבלה וחוזרת לפינה שלנו עם מגילה של טפסים שהתבקשנו למלא.

 

אחרי שגוללתי בערך את כל קורות חיי על פני הדפים, אני מתחילה לבחון את מתחריי אבל מתייאשת כי יש שם יותר מדי אנשים, וכולם חטובים, מטופחים ואלגנטיים. אני אוחזת במספר 467 והתור ממשיך להתארך מאחוריי.

 

זה הכול?

אחרי כמעט ארבע שעות של המתנה אינסופית, סוף סוף מגיע תורי. אני נכנסת לחדר גדול, קארי לא נראית באופק (כמו גם אף אחד אחר מכוכבי הסדרה). סוג של אכזבה מהולה באדישות מעולפת. לעומת זאת, היו שם אנשי הפקה שנראו לי חשובים. אני מחייכת, מגישה לאחד המפיקים את הדפים שמילאתי ומתיישבת בכיסא שהוצע לי. מצלמים אותי בכמה זוויות, שואלים אותי אם אני גרה בעיר ואם אהיה פנויה לצילומים בשבועות הקרובים, בהתראה של שלושה ימים - עניתי בחיוב (ובלב צרחתי: "איי דו!").

 

זהו זה. כאן מסתיימת חוויית האודישן שלי. אם אפשר לקרוא לזה בכלל אודישן. הם אמרו שהם ייצרו קשר עם כל הנבחנים במייל, להודיע להם אם יצטרכו אותנו לסצנות. או בקיצור: "דונט קול אס!".

 

בימים הראשונים עוד הייתי בודקת מיילים בכל הזדמנות (משהו כמו 20 פעם ביום), אבל אחרי שלושה שבועות, כשלא קיבלתי שום סימן חיים מההפקה, החלו להעסיק את מחשבותיי דברים אחרים (בעיקר מחשבות על איך אני שורפת את אוסף הדי־וי־די של הסדרה הבינונית הזו! אוף!).

 

אפילוג

בראשית 2004 שודר הפרק האחרון של "סקס והעיר". זה היה קשה לכולנו. איך נצליח למלא את הריקנות הזו בלי הגיגיה השבועיים של קארי? נותר לנו רק להתנחם בזרועות השידורים החוזרים. נזכרתי בסצנה האחרונה בסדרה, כשקארי ומיסטר ביג עולים יחד לדירה שלה והבנתי משהו, הנה אני כאן, סוף סוף, חיה את החלום הניו יורקי, המודל שאימצתי בגיל ההתבגרות כשלא היה שום דבר מעניין לעשות חוץ מלראות טלוויזיה. אני חיה את הסרט הזה, ובסרט הזה אני הדמות הראשית. חושבים שכאן זה נגמר? אז זהו, שלא.

 

נו, אז בכל זאת הייתי בצילומים

 

אחר צהריים סתווי אחד, בעודי צועדת מחויכת בשדרת לקסינגטון בדרך חזרה הביתה - לאחר שהחלטתי (בלי שום סיבה מיוחדת) לרדת כמה תחנות לפני התחנה שלי רק כדי ליהנות מהסתיו הניו יורקי - קלטתי פתאום מהומה מאורגנת למדי במסעדת יוקרה בפינת רחוב 53 ושדרות לקסינגטון. התקרבתי ובחנתי בדקדקנות את כל המאבטחים, הצלמים, המצלמות והמסכים שהיו במקום.

 

"מה מצלמים כאן?" שאלתי את אחד מאנשי הצוות.

 

"סצנת מסעדה עם קארי ומיסטר ביג", השיב בנונשלנטיות.

 

!No Way, חשבתי בלבי, מה הסיכוי?!

 

התקרבתי עד כמה שיכולתי, בהתחשב בשומרי הראש האימתניים שעמדו בכל פינה. "הי, מיס, את לא יכולה לעמוד כאן!" נבח אחד מהם לכיווני.

 

אבל אני כבר הצלחתי להעיף מבט אחד חטוף בגיבורה שלי. קארי בראדשו, ישובה לה בשמלת קיץ לבנה וקטנטנה, פלוס בלונד זוהר, גוף חטוב ועיניים מנצנצות. אמייזינג!

 

אני חוזרת לרחוב עם חיוך מרוצה מאוזן לאוזן.

 

נו, אז בכל זאת הייתי בצילומים.