אחת הסצנות הקלישאיות אבל המתוקות ביותר בקולנוע ובטלוויזיה היא זו שבה אבא או אימא נכנסים לחדרו של הילד, אחרי כיבוי אורות וקצת לפני בוא החלומות. "יש מתחת למיטה מפלצת", אומר הילד. אבא-אימא צוחקים. כמה מקסים. "אין מפלצת, חמודי", הם אומרים ומנשקים על המצח. לילה טוב.
האמת היא, כמובן, שיש שם מפלצת. בלא פחות מעשירית מהבתים בארץ המפלצת היא אותו הורה עצמו, אח, דוד, אב חורג, חבר טוב של ההורים, בן משפחה מוכר, שאונס או מתעלל מינית בילדים. המפלצת, האורבת להם בחשיכה – אבל גם באור יום, כחלק מחיי היומיום בבית – אינה מגיעה מהאינטרנט וגם לא מארץ זרה. כי האמת היא שהמקום הכי מסוכן לילדים הוא דווקא הבית, הבית שאמור היה להגן עליהם ולהוות עבורם מקום בטוח.
סדרת הכתבות של דב גילהר בערוץ 10, "ילדות בסכנה", הייתה מרתקת. לא רק משום שבמופע כמו-קרקסי גילהר לקח על עצמו תפקיד של מחנך-מטיף-שוטר ואבי האומה גם יחד, אלא מפני שזו מצטרפת למעגל של כתבות המופיעות בתקשורת אחת לפרק זמן, כמו תופעת טבע שאין ממנה מפלט. הכתבות האלה עוסקות בדברים חשובים. הן חושפות גברים שמחפשים ילדות קטנות כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, הן חושפות מטפלות וגננות שמפגינות סדיזם נורא כלפי הילדים. אלא שהחשיפה הגדולה שהן מקבלות (פרומו, וטיזר, ופרומו נוסף, והפנייה נרגשת של קרייני החדשות) מסיטה את תשומת לב מהבעיה העמוקה הרבה יותר: אלפי מקרים של גילוי עריות המתרחשים בכל שכבות הציבור, כל השנה, ודנים אלפי ילדים (בנים ובנות) לחיים של כאב ומצוקה.
ההערכה כי אחת מעשר בנות (ובגיל צעיר מדובר במספרים דומים גם בקרב הבנים) היא נפגעת של גילוי עריות, היא ההערכה השמרנית. ישנן הערכות, המבוססות על מספר הפניות למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית ולאגודה למען הילד, לפיהן אחת לשבע היא קורבן של גילוי עריות. כך או כך מדובר בתופעה מחרידה, שאינה פוסחת על עניים, עשירים, דתיים, חילוניים, אשכנזים או ספרדים, יהודים או ערבים, משכילים או בורים. על פי הדו"ח האחרון של איגוד מרכזי הסיוע, נוספו רק בשנה שעברה 1,681 פניות של נפגעי גילוי עריות. מניתוח פניות אחרות של מי שדיווחו על אונס, אונס קבוצתי, הטרדה מינית, תקיפה ומעשה מגונה - למעלה ממחצית התרחשו בבית, אותו בית המוסיף להיות מקום לא בטוח לא רק לילדים, אלא גם לנשים בהמשך החיים.
קל יותר לרתק את הצופים ואת סדר היום התקשורתי באמצעות כתבות מציצניות שבהן נצפים במלוא עליבותם גברים דוחים וגננות מטורפות, מאשר לספר לצופים, שסביבם - בבנין בו הם מתגוררים, ברחוב שלהם, במקום העבודה שלהם, חיות מפלצות לא פחות נוראיות. קל יותר להראות סרטונים ממצלמות נסתרות, להאשים את האינטרנט או לנזוף באימהות איומות שמעיזות לצאת לעבודה ומשאירות את הילדים עם מטפלת, מלומר בפשטות שהמספרים המחרידים האלה (אחת מעשר!) מעידים על בעיה חברתית עמוקה. לא על חבורה מקרית של חולי נפש וסוטים שערוץ 10 והעוזרת הנאמנה שלו – משטרת ישראל – ימגרו עבורנו בשידור חי, אלא על התנהגות נפוצה להדהים (אחת מעשר!), שנובעת מתפישה כוחנית והתנהגות אלימה, ששורשיה בחברה עמוקים מאוד.
גילוי העריות הוא תופעה שקשה הרבה יותר למגר. הדבר מצריך שינוי אינספור מסרים חברתיים המתקבלים ממקורות שונים, החל ממערכת החינוך וחוקי הדת והמסורת ועד לעולם האופנה, הצבא ותקציב הממשלה. הטיפול צריך להיות בהתאם, באמצעות הצבת הנושא על סדר היום הציבורי, ודיבור גלוי עליו בכל הזדמנות. אני יכולה לדמיין את ישיבת המערכת בתוכנית תחקירים, שבה מפיקים מפוהקים מנסים לחשוב על משהו סקסי, מסעיר, רייטינגי. גילוי עריות – מגפה חברתית שרוב קורבנותיה שותקים ומסתתרים – אולי אינו נושא כזה, אבל הגיע הזמן להתחיל לדבר עליו, ולא להפסיק.
דפנה לוי, עיתונאית