תרבות או בידור?

עפר עין גל תומך בהחרמות חגיגות ה־60 למדינה, אבל היה שמח לראות את האמנים נאבקים באמת

מה אגיד לכם, מייאש כל המצב הזה של תקציב התרבות, מייאש מאוד. כל שנה אותו הסיפור: מבטיחים הבטחות, חותמים על חוזים ואז, עם בוא החורף, כל ההסכמים נשטפים בגשם. והאמנים? מתוסכלים. ובצדק, כי הבטיחו, וכבר נמאס לגרור רגליים להפגנות בכיכרות. השנה, אולי בהשראת התסריטאים מעבר לים, אולי בהשפעת המורים מבית, החליטו ארגוני התרבות לעשות מעשה: אם המדינה לא מכירה בפועלם התרבותי החשוב, שעושה לה שירות מצוין בארץ ומחוצה לה, ומוקירה להם תודה בדמות תקציב שיכבד אותם, האמנים שוברים את הכלים ולא משחקים בחגיגות ה־60 למדינת ישראל. בהפגנה, שהכריזה על תחילת ההתקוממות, היתה נוכחות מרשימה של כ־150 מוסדות תרבות: תזמורות, תיאטראות, להקות מחול, מוזיאונים, פסטיבלים, אופרה, בתי ספר לאמנויות הבמה ואיגודי יוצרים ואמנים, ובעיקר תחושה שאולי דווקא השנה משהו יצליח.

 

אבל בתוך כל ההגמוניה של התקרבנות האמנים ודיבורים על תרבות בסכנת הכחדה, בלטו גם הסיבות שבגללן (אולי) זוכה התרבות ליחס שכזה.

 יונה אליאן, נציגתו של תיאטרון בית לסין, דיברה ברהיטות מרגשת של מי שרגילה בקהל, אבל הגוף שייצגה, על הרפטואר המסחרי שלו (פרט לעלה התאנה של המחזאות המקורית, שגם היא נשדדת שם לאור היום), לא ראוי ליותר מהתקציב שהוא מקבל, למעשה בכל מדינה אחרת הוא היה נחשב לתיאטרון פרטי מסחרי, שלא זוכה לשום סבסוד.

 

גם אי אפשר היה להתעלם מהניחוח הלא נעים שהשאיר מנהלו האמנותי של תיאטרון באר שבע, נתן דטנר, שעד לפני רגע עוד שיחק בבית לסין ומהעונה הבאה יככב בקאמרי, וכשהוא נאם על תקציב מידלדל, כיסים ריקים ואי ניקיון כפיים, לא מעט גיחוכים נשמעו בקהל. ושיא האירוע? הפינאלה שחתם את ההפגנה לטובת התרבות בישראל: שתי בובות של "אווניו Q", המחזאות הכי תרבותית שהוגרלה פה בשנה האחרונה, שפנו בקריאה אישית לראש הממשלה. נו באמת, זה הכי טוב שהצלחנו?

 

לעומתם אגב, ולמען הסדר הטוב, היו גם לא מעט גופים תרבותיים שבהחלט ראויים לזעוק על תקציבים, גופים שקודקודיהם לא מסתובבים מדושנים עם כיסים מנופחים ובוכים על תקציבים מדולדלים, אלא כאלה שעתידם באמת לוט בערפל בעקבות הקיצוצים.

 

• ידיעות בידור נוספות תוכלו לקרוא בגיליון החדש של פנאי פלוס