מניין הזכות לרבנים להוסיף איסורים על התורה?

None

שאלה:

 

מניין הזכות לרבנים לאסור? הרי בספר דברים פרק י"ג נאמר: "את כָּל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם - אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת: לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". אם כן, מניין הזכות לאנשי הדת לומר כי אסור, לדוגמא, לאכול חלב עם עוף, להתחתן עם מספר נשים, לא להשתמש בחשמל בשבת וכיוצא באלה? (דורון, פתח תקווה) 

 

תשובה:

 

היחס לתורה שבעל-פה, שנכתבה על ידי חכמים, אכן מעורר קושי מחשבתי גדול. נקודת המוצא שלנו היא שהתורה שניתנה מאת בורא העולם היא המחייבת אותנו - אם כן "מדוע עלינו להקשיב לקולם של אנשים, הממשיכים את התורה של הקב"ה?". לפני שנדון על מקור הסמכות של חז"ל, ברצוני לחדד חלוקה פנימית בתוך המושג שנקרא חז"ל.

 

תקופות שונות

החלוקה הברורה בפסיקה ההלכתית היא בין חכמים שעד חתימת התלמוד (בסביבות שנת 500), לבין חכמים שבאו לאחר חתימת התלמוד. ככלל, התלמוד עצמו מהווה מקור מחייב לכל הפוסקים, וכל פוסק חייב להתאים את עצמו לתלמוד. מחתימת התלמוד אכן הפוסקים מוגבלים יותר, וכל היצירה שלהם מוקפאת. מקובל בפסיקה שלא ניתן לגזור גזרות חדשות לאחר חתימת התלמוד (יש המכלילים בתקופה זו גם את תקופת הגאונים). 

 

סוגים שונים

את חז"ל ניתן לחלק לשלושה חלקים: פרשנות, יישום, גזרות חדשות.

 

פרשנות - כל אדם שקורא טקסט מסוים הוא בעצם פרשן שלו. ההבנה תלויה במשקפיו של הקורא, והמשקפיים מכילות בתוכם את כל עולמו של הקורא. חז"ל יצרו מסורת של פרשנות לדברי התורה. פרשנות זו וכלליה התקבלה במרוצת הדורות.

 

יישום - כאשר חז"ל באים להפוך את הרעיונות של התורה שבכתב וליישמם בעולם, הם צריכים לפרוט רעיונות אלה לפרוטות כדי שיהיו מעשיים.

 

גזרות - הגזרות הינן הוספות על מצוות או איסורים, שנועדו "להרחיק את האדם מהעברה". ראוי לציין שגזרות אלה תלויות בציבור. הכלל קובע שגזרה שלא פשטה בכל ישראל, או במילים אחרות לא התקבלה על ידי הציבור איננה תקפה. פירושו של דבר הוא שהגזרות תלויות בקבלת עם ישראל (זהו גם מעמדו של התלמוד כולו, כפי שמביא הרמב"ם בהקדמה למשנה תורה).

 

מכל זה אנו רואים שחז"ל מהווים ביטוי מגשר בין התורה האלוקית, לבין העולם המציאותי.

 

ולעצם השאלה. היחס בין הוספות חז"ל לאיסור "בל תוסיף": המסורת המקובלת בפרשנות איסור זה היא - לא לשנות מצווה קיימת ולומר שהיא מהתורה. לדוגמא, להוסיף פרשייה על ארבע פרשיות התפילין, זהו איסור תורה. הרמב"ם בהלכות ממרים (פ"ב ה"ט) מביא את הדוגמא של בשר עוף בחלב וטוען שאם חז"ל יאמרו שבשר עוף בחלב אסור מהתורה, הרי הם עוברים על איסור "בל תוסיף", אולם אם הם מודיעים שמהתורה זה מותר, והם עשו סייג - אז אין כאן איסור "בל תוסיף".

 

לסיום, אכן סוגיה מורכבת, אולם ברצוני להדגיש - התורה שבעל-פה אמורה להיות יצירה מתחדשת, על בסיס התורה שבכתב, ואנו אמורים כל הזמן ליצור תורה של חיים, הבאה לידי ביטוי בעולם. ככל שעוסקים יותר בתורה וחיים לפיה, אזי תחומים נוספים זוכים "לטיפול" ולתחיה, וממילא ההלכה באה לידי ביטוי חי בעולם.

 

אמנם אנחנו חיים במציאות של תחיה, אך עדיין לא חזר כוח היצירה של חז"ל - כל עוד אין לנו סנהדרין. אי לכך, יכולת החידוש וההתאמה מוגבלות. נקווה שנזכה לראות בעינינו את חיבור התורה לעולם על ידי חז"ל במלאו. (משיב: הרב חנוך חיימוביץ')