"היי", עניתי. רגע לפני התלבטתי אם לענות ב"מה שלומך?" תקיף או ב"הלו" אדיש. "היי" זה ללכת על בטוח. כמו להזמין המבורגר ב"דיקסי".
"למה אתה לא מתקשר אלי?"
"עזבת אותי, זה אומר שהכל נגמר. הכנתי לך ארגז עם הדברים שהשארת כאן".
"איזה דברים?"
"כמה בגדים ושני ספרים וגם החומר הזה לפנים".
"זה נקרא קרם פנים".
"כן".
שתקתי, וזה לא שהייתי נבוך, פשוט מצאתי בפייסבוק את עידו, שאחרי הצבא עזב לאוסטרליה ועדיין לא חזר ומסתבר שהוא עדיין בקשר עם דנה, מעניין מה איתה? היה בינינו פעם משהו שפשוט דעך אחרי שטסתי ללימודים, ולמרות שהבטחנו שנשמור על קשר דרכינו נפרדו. אבל אלו הם החיים, וכנראה קשרים זה רק בשיער.
"אתה שם?" היא שואלת.
"כן".
"במה אתה שקוע?"
"אני עובד על תסריט".
"על מה?"
"ספין אוף לטיטאניק, הפעם מנקודת המבט של הקרחון".
"באמת?"
נפלט ממני "סתם" גידי-גובי ואמרתי שברגעים אלו ממש אני מתמכר לפייסבוק.
"הגם אתה ברוטוס?"
"החלטתי לראות במה מדובר, ולפני כן הייתי גם ב-JDate בפעם הראשונה בחיי. הייתי בטוח שזה רק לטיפוסים מוזרים אבל גיליתי שדווקא יש שם אנשים רגילים ולדעתי אני מצטרף גם לשם".
מצאתי בפייסבוק גם את דניאל ואגמון, שלחתי להם הודעה. אני חייב להודות שעדיין לא הבנתי את הרעיון מאחורי הרשת החברתית הזאת, כי האנשים שאני אוהב נמצאים שם והם חברים שלי ואני בקשר איתם ומדבר איתם בטלפון או במייל ולפעמים במסנג'ר, ועד עכשיו זה הסתדר מצויין. אבל יש גם טיפוסים שאני מנסה להימנע מהם בעולם האמיתי. ומהרגע ששמי נזרק למאגר אני אצטרך גם להתחמק מהם בעולם הווירטאלי. עם הזמן אני אבין את הרעיון שמיליונים התמכרו אליו, וזה שהתחלתי כבתול לא אומר שמובטח לי שלא אגמור כמו זונה זקנה.
"רועי, אתה לא מתגעגע אלי יותר?"
"תגידי, מה את רוצה ממני?"
"שתגיד לי שאתה אוהב אותי".
"גולי, עזבת אותי ובגדת באמון שנתתי בך. חשבתי שהולך לנו טוב, חוץ מהוויכוח האחרון, אבל דיברנו על זה ואמרנו שנתגבר, ושהכי חשוב זה לדבר על בעיות. ואז את קמה בוקר אחד ומחליטה שזה לא זה, אז תלכי קיבינימט ואל תזייני לי את המוח. ואם את רוצה לדבר אז פשוט תדברי ואל תשתקי לי שם ותשאלי אם אני אוהב אותך. את יודעת שאני אוהב אותך, או בעצם אהבתי אותך, אני כבר לא יודע."
היא התחילה לבכות. בשש בערב אנשים לא אמורים לבכות, אלא אם מישהו פתאום מת וזה בכי בהפתעה. עשר או 11 בלילה אלו שעות יותר טובות לבכות. שאלתי אותה למה היא בוכה והיא אמרה שהיא רוצה לחזור אלי. שאלתי למה היא רוצה לחזור אלי והיא אמרה שלא טוב לה. שאלתי אותה למה לא טוב לה והיא אמרה שהיא לא יודעת ושהפסיכולוגית שלה אומרת שהיא לקראת פריצת דרך.
פריצת דרך זה המונח הכי מטומטם ששמעתי עד היום, כשמשתמשים בו בפסיכולוגיה ולא, נאמר, בטכנולוגיית שיבוט. ובינינו, תמיד חשבתי שמי שמוכן לשלם לפסיכולוג 350 שקלים לשעה באמת צריך טיפול.
היא לא אמרה כלום על געגוע אלי ולא הצטערה על כך שהיא עזבה. אני אמנם ילד גדול שמשלים עם מצבים קשים וממשיך הלאה, אבל מאוד נפגעתי שהיא הלכה בלי לתת הסברים.
בין הדמעות התניניות שלה הצלחתי להשחיל משפט ואמרתי שאני לא מוכן שהיא תבוא ותלך כשמתחשק לה, ושאני רוצה לחשוב על זה. אני לא יודע על מה יש לחשוב, ואני רק צריך להגיד "כן" או "לא", אבל הפייסבוק, אתם מבינים, הוא ככה פתוח מולי, והנה מצאתי בו את סתיו ואת דקלה.
"אז מה אתה אומר?"
"לא יודע, נדבר אחר כך".
הבנתי שאני יכול לחזור להיות איתה, אבל כל עניין הפרידה קצת הוריד את מה שהתחיל לפרוח בי ומיד נבל עם עזיבתה. אני לא מוכן להיות עוד אחד מהזוגות האלה שהשגרה היא הדבק שמחבר ביניהם. אני צריך אהבה, אמיתית וכנה. וגולי היא כנראה לא האשה המתאימה בשבילי. היו לה גם ציצים קטנים מידי. סתם, אני צוחק, הם היו גדולים.
ניתקנו.
באחד החיפושים האקראיים שלי אני מגלה את אריק, או אריק סטארטר, כמו שקראו לו בתיכון בגלל הגמגום הקל שלו. אנחנו בקשר די טוב, וקבענו להיפגש אולי לשתות משהו. אני מחליט להתקשר אליו ולראות אם הוא זוכר שקבענו לאותו ערב. אני דווקא חושב שהגמגום של אריק זה דבר בכלל לא רע, זה כמו הלימות תופים לפני הדיבור, וכשהוא הולך להגיד משהו אתה אף פעם לא יודע מה הולך לצאת. הוא מתחיל ב"דו...דו..דו...." נו, דבר כבר! אני לא יכול לחכות! מה זה הולך להיות? דומינו? דורי בן זאב? דודות? ואז זה יוצא- "דו..דוד שלי בא לביקור בארץ ואני צריך לפגוש אותו הערב אז קבל בטל על הבירה היום".
"קיבלתי".
"אגב, ראיתי אותך בפייסבוק".
"ע..ע.. זוב אותך ואם ע-דיין לא נכנסת לזה תברח, זה גוז-זל זמן".
"אל תדאג ידידי אני רק בודק מה זה ועובר הלאה".
"טווב אחי".
"ביי גבר".
שלחתי לו דרינק דרך "בוז-מייל" ונזכרתי בעדי מהצבא. לך תנסה לכתוב ליבוביץ' באנגלית. מעניין בכמה דרכים אפשר לכתוב אותו.
ניסיתי למלא את הערבים בשלושת השבועות האחרונים בשביל לא להיות לבד בבית. למען האמת גולי קצת חסרה לי, ואולי באמת כדאי שניפגש ונדבר ונעשה מין תיאום ציפיות.
כמה זמן צריך להיות בקשר כדי להגיד על מישהי שהיא אקסית שלך? איפה עובר הגבול בין "סתם מישהי שיצאתי איתה" לבין "חברה לשעבר"?
בכל אופן, ארבעה חודשים נחשב אצלי אקסית, והקשר גם הלך די טוב עד שפתאום לא התחשק לה לראות אותי יותר. את הסיבה אני עדיין לא יודע. גם אין את זה בפייסבוק.
האימייל של רועי