בנות השש כבר עושות דיאטה. מה זה אומר עלינו?

אם אתם מכירים ילדות בגיל הזה, ודאי שמתם לב שהן מתחילות לעסוק בהיקפים שלהן עוד לפני שאיבדו את הכרס המתוקה מהילדות. מור אסאל כותבת מהלב על הקשר בין הדיאטות של הילדות לבין אלה שלנו, הגדולות

הכל התחיל משיחה בין שלוש בנות שבע שהתנהלה אצלי באוטו, בדרך חזרה מהחוג. "אני שמנה מאד", הצהירה אחת, עגלגלה בקושי עם לחיים ורודות. "אז מה, אני שמנה-דובה, בקושי אני זזה", ענתה השנייה, שאפילו עגלגלות אי אפשר לייחס לה, "וגם אחותי ככה". "ולי יש בטן גדולה", הצטרפה בחדווה לשיחה השלישית, רזונת עד כדי שקיפות מסוימת. השיחה הזו זעזעה אותי. היא נשמעה כמו פרודיה על השיחות שאני מנהלת עם האימהות של הילדות הללו, שיחות שמגיעות לא פעם לדרך הקלוריות פינת שדרות הצלוליטיס.

 

בסופו של דבר, השיחה הזו גרמה לי לחשוב (תודו שגם זה משהו. תודה לאל על חסדים קטנים). היא גרמה לי לחשוב על האופן שבו אנחנו מסתכלים על הילדים שלנו מהיום שהם נולדים. מצד אחד משוכנעים שהם פאר היצירה ומתמוגגים מכל חיוך; מצד שני כבר מההתחלה מעירים באירוניה על האף הגדול מדי, על העיניים שלא נשארו כחולות, על ירושת האוזניים המשפחתית.

 

היא גרמה לי לחשוב על האופן שבו אנחנו מסתכלים (ובעיקר מסתכלות) על עצמנו. על כך שלעולם אנחנו לא מרוצות באמת ממה שנשקף אלינו במראה, ועוד פחות ממה שמראה המשקל. על כך שהעין תמיד נמשכת לקמט החדש, לקווצת השיער הסוררת, לקפל השומן. על כך שגם אם למדנו לקבל את בנותינו באהבה וכמו שהן, עוד לא למדנו להעניק את היחס המכבד הזה לעצמנו.

 

היא גרמה לי לחשוב על האופן שבו אנחנו נוטות לפרק את עצמנו איבר-איבר, ולנתח אותו בסכין מחשבתית מיומנת: "לא פרופורציונאלי". "לא מחוטב". "לא דקיק". על כמה קשה לנו לראות את עצמנו כמהות אחת, שלמה ומושלמת בשילוב בין חלקיה השונים. מהות שאוהבת את עצמה מבפנים, ואינה זקוקה לדירוג חיצוני על פי סטנדרטים שקבעו וועדות המומחים של סוכני דוגמניות וקברניטי טלוויזיה.

 

היא גרמה לי לחשוב על כמה קל לנו לראות את האין ולא את היש. בגוף, בנפש, בזוגיות. כמה קל להיצמד למודל מופרך

שנקבע מבחוץ, ולראות כל הזמן רק איך "אצלנו זה לא ככה". השיחה הזו גרמה לי לחשוב בתוך איזה מין בית ספר לחיים אנחנו מגדלות את הילדות (וכן, גם את הילדים) שלנו. בית ספר תובעני, תחרותי, לא מתגמל, לא מרוצה לעולם, שההצלחה בו תלויה אך ורק בציונים מבחוץ, ולעולם לא בשביעות רצון פנימית. בית ספר שלעולם לא היינו שולחות אליו ילדים – אם הוא לא היה נמצא אצלנו בבית.

 

העניין הוא שכל העסק הזה בר שינוי. רק שהשינוי, כמו שאומרות קלישאות העידן החדש השחוקות ביותר, מתחיל בתוכנו. לא יעזור אם נשנן לילדות שלנו עד מחרתיים שהן יפות, או רזות, או מוצלחות להפליא בלי קשר לאיך שהן נראות. אם אנחנו, האימהות שלהן, לא נתחיל להאמין שאנחנו נהדרות בלי קשר לקמטים, לשיבה או לקילוגרמים, אין מצב שנצליח לשכנע בזה אותן.

 

 

בעקבות השיחה הזאת יצאתי לחקור את הנושא, וחזרתי עם שתי כתבות לעיתון "לאשה":

בשבוע שעבר עסקנו במדור ילדים של העיתון בתופעת ההתעסקות של הילדות בדיאטה. "בנות שבע? ראיתי גם בנות ארבע וחמש שעסוקות במשקל שלהן", אמרה לנו אירית פורז, הדיאטנית הראשית של שירותי בריאות כללית. "מחקרים מראים גם שככל שהמעמד הסוציו-אקונומי גבוה יותר, כך הילדות יותר מצפות מעצמן להיות רזות, ומעריכות את עצמן כיותר שמנות. אבל התופעה של עיסוק מוקדם במשקל ובשומן נמצאת בכל מקום". חקרנו את הסיבות השונות לבעיה הזאת: החברה שלנו, ששונאת שומן; התקשורת, שמתעסקת במראה החיצוני; האמהות, שעסוקות בעצמן במה משמין ומה לא; החברות, והרצון להיות מקובלת בכיתה; וגם הלחץ להצטיין בכל דבר, שמשפיע גם על תחום המראה החיצוני.

השבוע בעיתון "לאשה" אנחנו נותנים עצות חשובות למשימה הקשה אך החשובה שבעזרתה אנחנו יכולים לעזור לילדינו להתמודד: לגרום להם להרגיש טוב עם המראה שלהם. 

 

עוד השבוע בעיתון לאשה

• עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה? איך להשיג איזון בין העבודה לחיים 
• ארבעה טרנדים חמים היישר מסצנת ההכרויות הניו יורקית השוקקת
• 12 אתרי הכרויות לאנשים עם העדפות לא ממש מקובלות 
• מצורף חינם לגיליון: "לאשה ספרים"