גוד בלס אמריקה

"אני האגדה" מתחיל טוב מאוד: וויל סמית' משכנע בתור האיש האחרון בניו יורק שמאבד את שפיותו ונלחם בזומבים. אבל זה בכל זאת חג המולד, ובלי סיפור גבורה קלאסי אי אפשר, אז היוצרים הפכו את סמית' לישו. נעה מנהיים נותרה בלתי מסופקת

 

ניתן לעקוב אחרי האבולוציה המהירה של וויל סמית, ממצחיקן מעצבן למושיע הלאומי, פשוט באמצעות השמות שמקבלים סרטיו האחרונים. עכשיו חייב האיש שעבר מ"אני רובוט" ל"אני האגדה" להציל את העולם, ואולי לא פחות מסוכן ומסובך מכך, לגלם מדען מבריק.

 

רוברט נוויל (וויל סמית) מתעורר כל בוקר ויוצא לשגרת יומו. הוא מטייל עם הכלבה שלו, סם, מבקר בספרית הוידאו השכונתית, לוקח איזה סרט, אוכל ארוחת ערב, עושה אמבטיה לכלבה ואז מסתגר בבית ומתבצר נגד התקפה. השנה היא 2012, "התפוח הגדול" אכול כולו, העיר ריקה, שקטה ומבעיתה, ורוברט נוויל הוא הנער החי היחיד בניו יורק ואולי בעולם כולו.

 

הקלטות של שידורי חדשות מלפני שלוש שנים (מי לעזאזל מקליט חדשות?) ופלשבקים בהם מככבת ווילו סמית, ביתו של סמית סיניור, מגלות לנו מה קרה: מדענית בריטית בשם ד"ר קריפין (אמה תומפסון), מפתחת חיסון לסרטן ממוטציה של וירוס החצבת. העולם יוצא מדעתו מרוב שמחה. הוירוס המוטנטי מתחיל להשתנות עוד ועוד, מדביק אנשים באמצעות נוזלי גוף ודרכי הנשימה, הופך אותם לזומבים ערפדיים. העולם יוצא מדעתו.

וויל סמית'. עבר מ"אני רובוט" ל"אני האגדה", ומנסה להושיע את העולם

 

כך חי לו רוברט נוויל בעיר הנטושה, שעשב גדל בין חריצי המרצפות שלה, ומשדר מדי יום באותה השעה, הודעה המבשרת על קיומו ומזמינה ניצולים אחרים להצטרף אליו. הוא מבטיח לספק מזון, מחסה וביטחון. אבל אף אחד לא בא. בשעות הפנאי שלו ממשיך נוויל אכול האשמה בעבודת המחקר המדעית שלו ומנסה לתקן את מה שקריפין קלקלה - לרפא את מתי המעט ששרדו את הוירוס והפכו למתים חיים רצחניים בעלי מאפיינים ערפדיים בולטים (רגישות לאור, חיבה לדם, כוח על טבעי ומראה מוזלמני). טעות גדולה.

 

אמריקה של אחרי ה-11 בספטמבר

לסרטי מדע בדיוני יש את היכולת להציץ אל התת מודע הקולקטיבי של התרבות שיצרה אותם. לשקף לרגע את חרדותיה וסיוטיה ולאוורר את המגלומניה שלה. זהו הדין עם סרטי הז'אנר שנוצרו במהלך המלחמה הקרה, כגון "פלישת חוטפי

 הגופות" (1956), שרווים ביטויי קסנופוביה חריפה וחרדה איומה מפני "המגפה האדומה" של הקומוניזם.

 

"אני האגדה", ספרו של ריצ'ארד מאת'יסון, עליו מבוסס הסרט, ראה אור באותה תקופה (1954) והציג גישה חדשה לחלוטין לנושא הערפדות, בכך שהעמיד אותה על בסיס מדעי (ברומן יש התייחסות לכך שהמחלה נבעה מניסויים גרעיניים) ולא על-טבעי. בשני סרטים אחרים שנעשו על פי ספרו של מאת'יסון האשמות במצבו של העולם הן רוסיה וסין.

 

בעשורים שחלפו מאז הפרשנויות הללו ליצירתו של מאת'יסון התחלפו לאמריקה האויבים, ו"אני האגדה" של סמית מפגין זאת היטב. אמריקה המשתקפת ביצירתם של לורנס וגולדסמית' היא אמריקה בודדה, נתונה תחת התקפה, שמנסה ללא הרף לשפר את מצב העולם ואף אחד לא מאמין לה, בדיוק כפי שהזומבים מסרבים להקשיב לנוויל, המבטיח להם שהוא יכול לרפא אותם. זוהי אמריקה שאיש אינו מתפתה להצעות ה"מזון, מחסה וביטחון" שהיא מציעה. לא בכדי העביר גולדסמית' את זירת ההתרחשות של הסרט לניו יורק במקום להשאיר אותה בקליפורניה, שם מיקמו אותה מאת'יסון והסרטים הקודמים. זוהי אמריקה של אחרי 9/11.

סמית' והכלבה, סם. מציע "מחסה, מזון ובטחון", ממש כמו אמא אמריקה

 

מעניין לבחון את השינוי העצום הזה בדימוי העצמי של אמריקה לאור סרט קודם של סמית, "היום השלישי". גם שם ניו יורק נמצאת בסכנה, אבל איש אינו מתחבא בביתו. להפך. אמריקה של "היום השלישי" יוצאת למתקפה שתהפוך את יום העצמאות שלה ליום העצמאות של העולם כולו. גם שם משתמשים בוירוסים, של מחשב, אמנם, אבל עדיין וירוסים, רק שמטרתם היא ללחום ברעים והם אכן מצליחים לעשות זאת, ושם, כאשר משדרים קריאת הצלה, מקבלים סיקוונס מגוחך שבו צבאות העולם מאזינים ועונים. כשרוברט נוויל משדר, איש אינו עונה.

 

"סרטי המדע הבדיוני מטפלים באסטתיקה של החורבן", אמרה פעם הפילוסופית האמריקנית, סוזן זונטאג, "ביופי המיוחד שניתן למצוא בתהליכי הרס, חיסול והשמדה". ואכן, החזון והחיזיון של ניו יורק הריקה מתושביה מקסים ומבעית כאחד. רגע מסוים בתחילת הסרט מביע אותו בשלמותו באופן נפלא – נוויל וכלבתו האמיצה צדים צבאים במורד אחת השדרות המרכזיות של העיר. נוויל מתגנב מאחורי צבי, שקט ודרוך בדשא הגבוה, אך שניה לפני שהוא מספיק ללחוץ על ההדק מזנק אריה, ללא ספק אחד כזה שנמלט אף הוא מגן החיות המוזנח, ושובר את צווארו של הצבי. מבטו מבהיר לנוויל באופן חד משמעי שכשדיברו על ג'ונגל האספלט, התכוונו בדיוק לזה.

וויל סמית' והזומבים. הסרט קורס במערכה השלישית, וסמית' מחליף את ישו

 

ולא רק מבטיו של האריה משכנעים. למרות חשש מהמבוכה הגלומה בקונספט ה"וויל סמית מגלם מדען מבריק", ומהסיכון הטמון בהפקדת הסרט כולו בידיו ובידי כלבתו, סמית מצליח להפתיע ולרגעים, כמו זה שובר הלב שמתרחש אחרי שכלבתו ננשכה, אפילו לרגש. אם מתעלמים מהשמת המוצרים הבוטה (רוצים לשרוד את האפוקליפסה? זה הג'יפ שיכול לעמוד בפני מתקפת זומבים, זה הנגן שיאפשר לך לשמור על שפיותך ועוד) הרי ששתי המערכות הראשונות של הסרט עובדות יופי. וויל סמית'? אולי לא משכנע בתור מדען, אבל כן בתור אדם בודד, ששפיותו הולכת ואוזלת.  

 

כל זה יכול היה להיות נפלא, אילולי היתה המערכה השלישית קורסת כמגדלי הסחר העולמי. כל האיטיות והעדינות שבנו את אמינותו של הסרט עד השלב הזה נרמסות תחת מתקפת זומבים אימתנית ואיתם הולכת העלילה לעזאזל. גולדסמית&לורנס רוצים כבר לגמור מהר וללכת, אז הם מעוותים לבלי הכר

 את הרעיון הנפלא שעמד מאחורי הספר והעניק לו את שמו, ומארגנים איזה דאוס אקס מכינה קטן, איזו האלהה של וויל סמית לתפקיד ממלא מקומו של ישו עלי אדמות.

 

אולי זוהי הסיבה שאפוקליפסת-זומבים מדכאת למדי על קיצה של האנושות, וחשוב מכך, קיצה של אמריקה, הפכה לשובר קופות בחג המולד, תקופה שבדרך כלל מעודדת סרטי "פיל-גוּד" למיניהם. "אני האגדה" הוא סרט "פיל-גוֹד", שבמרכזו גיבור בעל כרחו, שכמו ארצות הברית עצמה, יכול היה להיות הרבה יותר מוצלח אם לא היו מתעקשים לדחוף לנו כל הזמן את אלוהים בפרצוף. גוֹד בלס אמריקה.

 

"אני האגדה", במאי: פרנסיס לורנס, תסריטאי: מארק פרוטוסביץ'