מפתחות, עגילים, משקפיים – מי לא מכיר את השיטוט ברחבי הבית בחיפוש אחרי החפצים האלה ואחרים. תחילתו של החיפוש הזעפני בדרך כלל בהנחת החפצים האלה בהיסח הדעת במקומות שונים בבית. איך נגמלים מהקושי? הנה עצות מהספר 'חוכמת הזיכרון המעשי' (הוצאת אריה ניר:(
יש לבחור כמה מקומות בבית שבהם נניח את החפצים ה'מתעופפים' – מתלים למפתחות, מקום מיוחד למשקפי הקריאה, מקום להנחת מכתבים, כלי אחסון לתרופות, קופסה לתכשיטים וכדומה.
בעזרת מקומות קבועים נזכור היכן הנחנו חפצים שנמצאים בשימוש יומיומי, אך ישנם חפצים כמו מספריים או מתנה שקנינו, שנעלמים מהעין ומהזיכרון ודווקא אותם הנחנו במקום בטוח ביותר. כה בטוח – עד שאנחנו לא מוצאים אותם. לכן מומלץ לומר בקול בזמן שמניחים אותם, למשל, "המתנה לרחל נמצאת במדף השני בארון הספרים." האמירה משמרת את הפעולה בזיכרון ומשמשת רמז לשליפה.
סביבה עשויה לרמוז לנו היכן הנחנו חפצים שונים. רצוי להניח דברים במקום שאי אפשר להתעלם ממנו או לחלוף על פניו בלי לשים לב. למשל, נצמיד את הדרישה לתשלום במגנט למקרר או לתיק שתלוי על הדלת. ניתן להיעזר בחושים כשעושים את זה – לשמוע את הדלת נסגרת, לגעת בידית הקרה, להתבונן בתיק שתלוי על הידית. זה אולי נשמע מגוחך, אך כך מגייסים את המודעות ואת הסביבה לתגבור הזיכרון.
תמונה ברורה של החפץ תקל על מציאתו. אם נראה בעיני רוחנו את צרור המפתחות שעליו תלויים יונת שלום כסופה, מטבע ישן ופעמון קטן למזל – נגדיל את הסיכוי להיזכר היכן מונח הצרור שאבד.