אני אמנות, כל מה שאני עושה זה אמנות

אני רוצה את כולם וכולם אוהבים אותי, ואני לרגע עולה למעלה, נשען על הברזלים ומביט בכולם מתחתיי, כולם שלי, כמו חברים טובים שרוצים אותי לידם תמיד, כמו נתינים. אני מרים את הידיים ומכה באוויר פעם ועוד פעם ועוד פעם, חזק ולאט, חזק ולאט, לפי הקצב של המוזיקה, לפי הקצב שלי, מעיף לתקרה את כל הכוח שאני מייצר, קרינה של אהבה, לא פחות

אני אמנות.

 

לא רק אני, כל מה שאני עושה זה אמנות. התמונות שלי, הבית, הצורה שאני מדבר או מתלבש או מזדיין, הכל אמנות. כל מילה שאני מוציא ממני היא חד פעמית וייחודית רק לי, לצורה שאני אומר אותה או בהקשר שאני מחבר לה בסאב-טקסט שהרוב לא מבינים, מסרים כפולים.

 

שלושה חודשים של מוות מוחי מרצון. התנזרות מכל מה שהיה עושה לי טוב לטובת מה שרציתי תמיד ולא יכולתי להשיג. שלושה חודשים שבהם היתה רשימה בדוקה של מטלות לכל יום, ואת כולן השלמתי יפה: לאכול רק חזה עוף בטוסטר, החזה לא מצופה, בלי פירורי לחם, בלי שום דבר מפחמימות, לא ירקות ולא לחם ולא אורז ולא כלום. כפית קראטין, כוס אבקת חלבון בחלב סויה, כדור של חומצות אמינו וכדור אפדרין ויאללה למכון. אחרי שעה של משקולות ושעה של אירובי ישר לסאונה, ואולי גם מסאז', שייק יחד עם גלוטמין ואל-קרניטין.

 

אני הולך ממסיבה למסיבה, כולם מכירים אותי

בערב אני לוקח את הדיאט רד בול עם כוס קפה נוספת והולך לרקוד, ממסיבה למסיבה, כולם מכירים אותי, כולם אוהבים את הבגדים שלי, ג'ינסים משופשפים ומודפסים שרקמתי עליהם בזמן העבודה כל מיני כפתורים וכוכבים, גופיות צמודות עם קרעים, לפעמים עם כובע מצחיה נמוך. מרחבה אחת לאחרת, ולרוב אני לא זוכר איפה אני עד שאני יוצא משם, מוצף בכל האנדרנלין שאקסטה אחת שבלעתי מזרימה לי בדם, יחד עם הגלים האלה של החום. ואני רוצה את כולם וכולם אוהבים אותי, ואני לרגע עולה למעלה, נשען על הברזלים ומביט בכולם מתחתיי, כולם שלי, כל אחד ואחד מהם, כמו חברים טובים שרוצים אותי לידם תמיד, כמו נתינים.

 

אני מרים את הידיים ומכה באוויר פעם ועוד פעם ועוד פעם, חזק ולאט, חזק ולאט, לפי הקצב של המוזיקה, לפי הקצב שלי, מעיף לתקרה את כל הכוח שאני מייצר, קרינה של אהבה, לא פחות, משהו מיוחד, משהו נדיר כמו זן נכחד, כמו טיגריס בנגלי אמיתי, בלתי מושג, מיתוס שקם לתחיה ואתם רק רואים אותו, מתביישים אפילו לגשת אלי או לחייך אלי בבר, אני לא ברמה שלכם חמודים, אני בליגה א', אני שוכב עם האלים, אתם לא יכולים להרשות לעצמכם אפילו להביא עלי ביד, שומעים אותי? יש לי את זכות הבחירה, אני רק נכנס לבר ואני יכול להשיג כל אחד שם, רק לבחור. אני אלוהים.

 

והערב נגמר, עוד מעט בוקר וצריך לבחור. לא הולך הביתה לבד. מתלבט בין זוג למישהו מבוגר שנראה כאילו ש לו מרצדס כסופה עם מושבים בעור בחניה, נראה לי הימור בטוח. כשהוא ניגש לשירותים אני עוקב אחריו, וכשהוא מתכופף לשתות מהברז אני רוכן ולוחש לו באוזן שייקח אותי, לא משנה לאן, רק שיקח אותי. והוא מתרומם ומביט בי מגבוה, מחייך בלעג שלרגע מגעיל אותי ואז הוא אוחז ביד שלי ומושך אותי איתו החוצה אל החניה. אאודי מוזהבת, הייתי קרוב.

 

אני שונא למלא את הדממה בדיבורים מאולצים

בדרך לא דיברנו וטוב שככה, אני שונא למלא את הדממה בדיבורים מאולצים, רק "קול המוזיקה" עם איזה רחמנינוב מזדיין חירפן לי את המוח. לרגע פחדתי שאולי שתו לי את הנייד, אבל אחרי חיטוט בז'קט שלי אני מוצא אותו ונרגע, רק לרגע.

 

הוא נוסע ונוסע, אנחנו בדרום העיר, פניה חדה לנווה צדק ואנחנו עוצרים בסמטה מקסימה עם כל מיני מטפסים וספסלים מעץ אמיתי, לא בכאילו כמו ברחוב שאני גר בו. הוא נכנס ואני אחריו. הוא נועל ולוקח איתו את המפתחות לכיס. דגל אדום? אני לא אומר כלום ומתחיל לפשוט מעלי את הז'קט ואחריו את הגופיה. הוא מביט בי שוב, מבט ארוך ושבע לגמרי, כמו אריה שמביט באיילה באדישות מוחלטת, אפילו בלי סקרנות קלה, מלמעלה למטה ושוב, מסמן על הכסא ואני זורק לשם את הבגדים ועוקב אחריו, הוא לבוש לגמרי, לחדר השינה.

 

הוא מדליק את האור אבל לא לגמרי, דימר או משהו כזה, ואני רואה ששוכב שם מישהו במיטה, מבוגר אבל יפה לגמרי, פנים עדינות וזיפים של גבר אמיתי שלא מסדר אותם כמו איזה אוחצ'ה כוסית. הוא נעמד לידו ופורע לו את השיער עד שהוא פוקח עיניים ומביט עליו מטושטש, אבל עדיין מתוק.

 

אני לא מבין אם הוא קרא לו ילד או שאני הילד, המתנה

"הבאתי לך מתנה ילד", הוא אומר, ואני לא מבין אם הוא קרא לו ילד או שאני הילד, המתנה. והוא מסתובב אלי ונותן בי את אותו המבט שהחבר שלו נתן לי, רק שבסופו של הנוכחי הוא מושיט את היד ואני מתקרב לאט ובהיסוס שרק מסב לבן זונה אומץ אז אני לרגע נעמד ומביט בו ישר בעיניים.

 

"אני יוסי", אני אומר ופותח את החגורה לאט, לא מוריד ממנו את העיניים לשנייה, פותח את הכפתור ואת הריצ'רץ', מוריד את התחתונים, ואז אני מתיישב על המיטה עם הגב אליו. אני מוריד את הגרביים כשהוא שם עלי יד כבדה אבל חמה ואומר לי בקול עמוק ומלא ביטחון:

"שמוליק פה יישאר לבוש, ברשותך, הוא יישב פה מולנו על הכסא פה, רואה? והוא רק יביט, לא יעשה כלום, אני מבטיח. רק תהיה טבעי, תעשה מה שטוב לך ותכוון אותי שלא אכאיב לך מדי, אוקיי?"

 

אני מסתובב מולו ומהנהן. שמוליק כבר התיישב על הכסא בצד.

 

"אני יובל", הוא אומר, ואז אנחנו מתנשקים.

 

"היה לך טוב?" שואל יובל כשאני מתלבש ליציאה. ואני מחייך אליו ונועל את הנעליים. "היה לי גן עדן", אני אומר ומתרומם לנשק אותו על המצח, כמו שאני תמיד מסיים את המפגשים שלי. יותר לא אראה אותו, גם אם יבקש ויתחנן, זה החוק שלי.

 

"יוסי, נכון?! היה טוב, אבל בוא אני אספר לך משהו לפני שתלך ולא תחזור לעולם, אתה רק ילד. גן עדן זה לא פה, זה העולם הבא. מכיר את שייקספיר? תקשיב". והוא מחבק את הראש שלי בשתי כפות ידיים ענקיות ומישיר אלי מבט, "גם גיהנום בעולם הבא, אבל הוא ריק לגמרי. כל השדים פה איתנו. עכשיו לך מפה ותזכור את זה ותחליט מה אתה מחפש".

 

אבל הלילה קר ובהיר וכל כך יפה פה בין כל הסמטאות, שבילים קטנים בין בתים קטנים עם גגות רעפים וחלונות של פעם. אני חולף ליד צמח מטפס נהדר וקוטף לי פרח לבן עם המון ריח של תפוז ושורק לי בשקט שיר שרק אני יודע.

 

רוצים לקרוא עוד רשימות של גייז על יחסים? הקליקו כאן