כמו כל המשוגעים לדבר, גם משה וייס, מנכ"ל העמותה לפירות אקזוטיים בישראל, סגן אלוף במיל' שכלל לא היה מוכן לפרק ב' כה מסעיר בחייו לאחר שהשתחרר מהצבא, מזכיר במשהו את דון קיחוטה.
דון קיחוטה הצטייר בעיני כל מכריו כאדם שפוי וטוב מזג שיכול היה לנהל שיחה על מזג האוויר, מאכלים אהובים, פרסות סוסים ונאדות יין ולא להיחשד בטירוף כלל וכלל, עד שהגיע הדבר לתחום האבירות הנודדת. שם עלה ופרח שיגעונו.
וייס, כמובן, אינו משוגע, רק משוגע לדבר כשאני באה לאסוף אותו מהחניה ליד ביתי, אני מוצאת אותו בוחן בגבות מכווצות את שיחי הפסיפלורה. אחר כך הבנתי שזה מה שהוא עושה תמיד כשהוא מגיע לגינות חדשות: תר ומרגל, עושה רשימות במוחו, בתקווה לאתר איזה זן סודי שמצא דרכו איכשהו אל גינה פרטית.
העמותה לפירות אקזוטיים בישראל קיימת כבר 18 שנה ומונה כ-200 חברים המשלמים את דמי החבר, 80 שקל לשנה. חברי העמותה אינם מדענים אלא אנשים שאוהבים פירות מיוחדים, אקזוטיים ונדירים בנוף המקומי, והם למעשה הרוח הנושבת בגבם של מדענים מהפקולטה לחקלאות ברחובות העומלים על חקר פירות חדשים. זאת הם עושים בתקווה שאחרי שבפקולטה יחקרו את הפירות האקזוטיים, הם יוכלו לגדל אותם בחצרות ביתם.
"מנגו, אנונה ואבוקדו הם הפירות האקזוטיים של אתמול," אומר וייס ומתמרמר על ההשקעה המועטה בתחום זה. כל מה שצריך הוא טוען, הם כמה מאות-אלפי דולרים, וכל דרדק זב חוטם יידע מהו הג'ק פרוט, מהי הסאפוטה הלבנה והאם זה פוליטיקלי קורקט להעדיף אותה על פני הסאפוטה השחורה.
עיניו בורקות כשהוא מספר כיצד "רדף" שנתיים וחצי אחרי השמועה שיש בארץ עץ פרי נדיר בשם "ממי סאפוטה," ולבסוף מצא אותו ליד כפר נחום וישב בצלו כלא מאמין.
לקראת תערוכת אגרו משוב ה-18 במספר, המתקיימת בגני התערוכה בתל אביב בין התאריכים 9־10 בינואר ומציגה חידושים טכנולוגיים בתחום החקלאות, מציגים חברי העמותה בביתן לחידושים והמצאות את הגידולים האקזוטיים שגידלו בחצרותיהם הפרטיות, פירות ש"הצילו" מחוות ניסויים בנגב, מהפקולטה ברחובות, בוסתן הכרמל וכמה משתלות נבחרות. הנה כמה מהכוכבים החדשים שיוצגו שם.