אבל מאז שנועה/מיכל/מאיה נכנסו לחייו, הוא פשוט נעלם. פתאום בלי שום התרעה מוקדמת הוא עייף, צריך קצת זמן לעצמו. פתאום יש לו שבוע ממש קשה והוא מעדיף לישון. פתאום נועה/מיכל/מאיה מרגישות ממש לא טוב והוא צריך להיות שם לצידן.
אז הוא שכח אותנו, החבר'ה, שהיינו לצידו כשהיה לבד. אותנו, שהיינו צריכים אותו ועדיין צריכים אותו, גם אם הוא כבר לא לבד.
ואם הוא כבר מגיע ליציאות החבר'ה, הוא עושה טובה. ומובן שהם באים יחד. כבר בתחילת הערב היא מאמצת פוזה של "אני מה-זה עייפה. וגברים, אתה יודע...". והוא משתף פעולה. אנחנו רק מנסים להחיות טיפה את הערב עם קצת צחוקים, והיא עושה פרצוף של "מה זה? זה לא מתאים". הוא עושה פרצוף של "אהה בטח, את צודקת", אחרי פאוזה קלה שרק גברים (ונשים ממש חדות הבחנה) יכולים לשים לב אליה. הוא אולי לא לגמרי מבין למה זה לא מתאים, אבל הוא יודע למה הוא משתף פעולה.
ננסה להסתכל לרגע מנקודת המבט שלו:
הסיטואציה ממש מבלבלת אותו. מצד אחד הוא רוצה להיות עם החבר'ה שלו כמו פעם. אבל לא עכשיו, לא ליד בת הזוג החדשה שלו. "היא לא תבין", הוא חושב לעצמו. מצד שני סוף סוף יש לו מישהי, והוא מעדיף, מסיבות מובנות לגמרי, להיות איתה, להכיר, לחוות, להרגיש.
אז הוא מנסה להיות בסדר עם החבר'ה, והוא מנסה להיות בסדר איתה. הוא מהלך בין הטיפות. והם כועסים עליו כי הוא לא מה שהוא היה פעם, כי הוא מתחמק, כי הוא כאילו משקר. ואילו היא, מצידה, כאילו בוחנת אותו, את מי אתה אוהב יותר, אותי או את החברים שלך?
יכול להיות שהוא באמת לגמרי מעדיף להיות איתה עכשיו. יכול להיות שכרגע אין לו צורך בחבר'ה. יכול להיות שכל הטלפונים והסמסים הם סתם מועקה מבחינתו. טוב לו עכשיו, הוא רוצה קצת שקט. קצת בלי חיבוק הדב הלוחץ של החבר'ה.
ושוב, לזווית של החבר'ה:.
יכול להיות שהוא לא היה כזה חבר טוב מלכתחילה. יכול להיות שהוא היה צריך את החברים רק לתקופה. יכול להיות שזהו, זה נגמר. עכשיו אתם צריכים להתמודד עם זה שהימים הטובים של החבר'ה, החבורה, נגמרו. צריך לחפש אהבה אחרת, אהובה אחרת, חבורה אחרת.
אנחנו מרגישים נטושים. מרגישים לבד. כועסים. באיזה זכות הוא עוזב? ואחרי כל מה שעשינו בשבילו. אחרי שניסינו (כלומר, אני ניסיתי) לסדר לו את הידידה של ההוא מהלימודים. אחרי הקשבנו לכל הקיטורים שלו ולא אמרנו לו "מה אתה מיילל כמו בחורה! יאללה תהיה גבר! החיים עוד לפניך!".
ועכשיו, נסתכל לרגע מהצד:
החברים שלך, החבר'ה שלך, הם אלה שהיו לצידך. הם אלה שלא שפטו אותך (טוב, אולי רק קצת, בקטנה). אבל בכל מקרה, הם אלה שעמדו לצידך ברגעים הקשים. הם אלה שעמדו לצידך ברגעים שלפני שהיתה לך מישהי שתהיה לצידך ברגעים הקשים, ובין לבין.
ואתם, חברה, תנו לו קצת זמן. אם הוא לא יחזור אליכם אחרי כמה ימים, שבועות או חודשים, אז כנראה הוא לא היה שווה את זה. כנראה הוא לא היה חבר אמיתי. עזבו אתכם מהרגשי, יא פולניות, זה לא יעזור. די, תפסיקו לבכות כמו חבורה של... די! אני לא עומד בזה...
האימייל של ידידיה