האבא של כל הבלשים

אוגוסט דופאן, הבלש הראשון בהיסטוריה, מתכנן את פתרון התעלומה כמו שפושע מיומן מתכנן את הפשע. 160 שנה אחרי שהמציא אותו אדגר אלן פו, הוא עדיין מתעלה על רוב ממשיכיו

ס' אוגוסט דופאן, הבלש המודרני הראשון, נדרש לפתרונה של תעלומה מזוויעה לאין שיעור: שכנים ועוברי אורח שומעים צעקות מחרידות שבוקעות מבית דירות פריזאי שומם ברחוב מורג, שבקומה העליונה שלו מתגוררות שתי נשים, אם ובתה. כשהם פורצים את השער וחשים במדרגות, הם שומעים מהקומה העליונה את קולותיהן של שתי דמויות: גבר שמדבר בצרפתית וקול נוסף, צווחני במקצת, שמדבר בשפה שנשמעת זרה. אולם כשהם מגיעים לקומה הזו, הם אינם מגלים שם נפש חיה: רק אי סדר נורא, שני שקים מלאים בכסף, תער מגואל בדם וכמה קצוות ארוכות של שיער שיבה מגואל בדם.

 

בארובה שמעל לאח הם מוצאים את גופתה של הבת, שנתחבה בה כשראשה כלפי מטה, ועל גופתה סימני אלימות קשים. בחצר מאחורי הבניין מתגלה גופתה של האם, שהושחתה באופן כזה עד שקושי נותר בה זכר למראה אדם. אולם הפרט המטריד ביותר עדיין לא הוזכר: החדר שבו נמצאה גופת הבת נעול מבפנים, וכל חלונותיו סגורים וחסומים.

 

בניגוד לבלשים בני זממנו, דופאן אינו יוצא למרדפים מסמרי שיער ואינו נלחם בכוחות הרשע הבלתי מוסברים. אדרבא: ישוב בכורסתו ומעשן את מקטרתו, הוא מנתח בקפידה את העדויות שהובאו בעיתונים היומיים, ועל סמך המידע שברשותו מפענח את הפשע באנינות יהירה ואפילו אדישה. הזוועה לדידו היא תרגיל אינטלקטואלי, ואין לו עניין אמיתי בהבאתם של פורעי החוק לדין; הבלש הראשון מתכנן את הפתרון באותו האופן שפושע מיומן מתכנן את הפשע.

 

באחרית הדבר מאירת העיניים שחותמת את קובץ סיפוריו של אדגר אלן פו, מתאר שמעון אדף את התנועה הכפולה שמניעה את כתיבתו – ואת סוגת סיפורי הבלש כולה; הסיפורים, שפורסמו לראשונה במחצית המאה ה- 19, נענים להנחות היסוד של ההשכלה הנאורה, שגורסת כי כל החזיונות – התרבותיים והטבעיים – מתאפיינים בחוקיות שניתן לפענחה באופן מדעי ושיטתי; האדם יכול להבין את עולמו וגם לשלוט בו בכוח התבונה. אולם במקביל, הסיפורים גם מונעים על ידי הרומנטיקה, שמתעניינת דווקא בכוחות שחומקים מהשגתה של התבונה, ומתעמקת בכוחות התשוקה, ההשראה והסוד של הפעילות האנושית.

 

סיפורי הבלש של פו מתארים הפרה של הסדר הטבעי, באמצעות כוח זר, מאיים ומסתורי, שנוגד לכאורה את החוקיות התבונית. הזרות הזו, על מסמניה, משקפת את החרדה מפני מה – או מי – שעלול להפריע את הסדר, לערער על מה שמובן ונשלט. אולם הסיפורים הללו, שמוקסמים מהכוח הזה, גם מפרקים אותו באמצעות חשיבה שמשלבת חשיבה רציונלית בהירה ואנליטית עם אינטואיציה חריפה. רק שילוב כזה מאפשר להבחין במה שמסתתר מאחורי הדרמה של הפשע; כלומר, בפרטים הטפלים והשוליים לכאורה, שיוכלו להאיר את המסתורין ולהעניק לו פשר.

 

"התבונה מגששת את דרכה אל האמת באמצעים שהם מעל למישור הרגיל של הדברים", סובר המספר של תעלומות הרצח שמגוללות בשני הסיפורים המרכזיים בקובץ. לא רק חקירה של פני השטח תוכל להביא לפתרון התעלומה, ולא רק הנסיון להתחקות אחר הלוגיקה האינטואיטיבית יבאר את ההתרחשות הבלתי-מסתברת; פתרון החידה אינו טמון בשאלה "מה קרה?", אלא ב"מה קרה שלא קרה מעולם קודם לכן". ההתעמקות האנליטית המרוכזת בזירת הפשע המרכזית לא תאפשר תשובה; על מנת לפתור את התעלומה לא די לבדוק מהו הארוע הבלתי רגיל, אלא לחקור את יחסי הגומלין שהוא מנהל עם הסדירויות הקבועות של השגרה.

 

מכיר את האם דרך הצללים שהוא מטיל

דופאן, הבלש החריף, מציג את העדויות, מפריך את ההיפותזות השונות שהועלו לגבי הפשע ומתקדם, עקב בצד אגודל, על מנת להסיר את הלוט מעל התשובה. הקורא אינו יודע עליו הרבה: המספר, שהוא חברו הטוב, מציג אותו כאדון צעיר, בן למשפחת אצולה שירד מנכסיו.

 

דופאן מגולל את סיפורו האוטוביוגרפי באזני ידידו המספר "באותה כנות ידועה שהצרפתי מתענג עליה כאשר הוא עצמו נושא סיפורו", אולם הקורא אינו שומע את הסיפור. איננו יודעים דבר על הבלש, מלבד העובדה שנפשו נקשרה בנפש ידידו המספר, שהם גרים לבדם בבית מט לנפול באיזור מרוחק ונידח, וששגרת חייהם המשותפת מתבססת על בידוד מוחלט: "התקימנו אך ורק בינינו לבין עצמנו", כותב המספר. אורח החיים

המשותף לבלש ולבן-לוויתו, מתאפיין בסגידה לחשיכה: עם שחר, החלונות בבית מוגפים והידידים מבלים בקריאה, כתיבה ושיחה. עם לילה, הם מגיחים שלובי זרועות אל העיר האפילה, "מחפשים – בין האורות והצללים הפרועים של העיר המאוכלסת בצפיפות – את אותה התעלות רוחנית עד אין קץ שההתבוננות השקטה יכולה להביא עמה". ואכן, דופאן מסוגל להתחקות אחר קו המחשבה של חברו הטוב מבלי שזה יוציא מילה מפיו. באמצעות מעקב אחר שינויים זעירים בארשת הפנים, מעידה קלה על אבן ברחוב או מבט שנישא בכיוון בלתי צפוי, הוא חושף את צפונות הנפש, בעודה סובבת ברחובותיה של פריז החשוכה.

 

דופאן הוא בלש בלתי רגיל: נעדר ארוס או תשוקה, הוא אינו מתעניין בחזותו המוארת של העולם שמקיף אותו. דופאן מכיר את נפש האדם רק באמצעות הצללים שהוא מטיל. הבלש הוא בעצמו זר שמצוי בחשיכה, ולפיכך הוא מכיר את הזרות באופן אינטימי. הבלש קרוב אל הסוד יותר משאר בני האדם, ולפיכך הוא יכול לחשוף אותו; הוא מבין את האופן שבו הסדר נפרע, משום שהוא עצמו פורע סדר. לפיכך, כאשר דופאן מפצח את התעלומה הוא אינו עומד על מניעיה, ובאף לא אחד מהסיפורים אין התעכבות על ההלם שמטיח ארוע הפשיעה בפני הנורמות המוסריות של פותר התעלומה. דופאן אינו מתעניין בשאלות של טוב ורע, ואינו שופט את החידה על סמך עקרונות מוסריים: זו הסיבה שהוא מצליח במקום שבו בלשי המשטרה נכשלים. בחירתו לסייע לכוחות השיטור והחוק אינה נובעת ממחוייבות אזרחית; הוא בז לכוחות הללו ומבטל אותם. בדומה לפושע המתוחכם, הוא נוקט בפעולות שיוכיחו את עליונותו עליהם – באמצעות פתרון התעלומה, הוא מערים עליהם.

 

ההנאה בקריאת "הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים" נובעת לפיכך גם ממימד הזוועה של הפשע, וגם באופן שבו הוא מומר מצופן בלתי מפוענח בתחילת הסיפור, לנרטיב שמסדיר אותו על פי עקרונות הסתברות מוכרים בסופו. אולם לקריאה בקובץ מצטרפת הנאה נוספת: היא נעוצה בעניין שמלווה את לידתו של הבלש הראשון בספרות המערבית, על המורכבות הנובעת מהמימדים הסותרים שדרים בהרמוניה בדמותו: תבונה ואינטואיציה, רציונליות וזרות, חוק והיעדר מוסר, חשיכה ובהירות. זו הסיבה שהסיפורים הללו – בניגוד לסיפורי בלש מאוחרים יותר, שמבקשים להפריד בין האלמנטים הללו, ולסרטט קו גבול סכמטי בין "טוב" ל"רע" – ממשיכים להטריד את הנפש ולבדר אותה בו זמנית; למעלה מ- 160 שנים לאחר כתיבתם, ליחם לא נס, ומורכבותם הפסיכולוגית והספרותית לא התפוגגה.