אילתורים

כתבתנו בניו יורק מטפסת על הבמה ופוצחת בקריירה חדשה - זמרת לשלוש דקות

שבת בבוקר. סנטרל פארק. הסתיו בניו יורק על פרופיל גבוה, והשלכת הופכת את הפארק למקום כל כך רומנטי. אני ולורנצו צועדים לכיוון האגם ברחוב 72 מהצד המערבי, כדי לעבוד על שיעורי הבית שטד נתן לנו: לשכור סירת פדלים ולהתאמן על סצנת האוהבים מהמחזה "נוף מהגשר", מאת ארתור מילר. "זה ייתן לכם תחושה של זוג, וכך יהיה לכם יותר קל להתחבר לאווירה".

 

אנחנו מתחילים לחתור ונעצרים באמצע האגם. "טד והשטויות שלו", אני חושבת לעצמי בחיוך ומגלה שאנשים דווקא מתקרבים כדי לראות על מה אנחנו מתווכחים בכזו להיטות. אחרי שלורנצו מתפרץ עליי, איש אחד אפילו נעצר לשאול אם הכול בסדר. אני עונה לו בעיניים דומעות שאנחנו מנסים לפתור את הבעיות בזוגיות שלנו וחוזרת לסצנה, משתדלת להימנע מלהביט ללורנצו בעיניים כדי לא להתפקע מצחוק.

  

לורנצו ואני מבלים את רוב היום בחזרות בפארק, ובערב, כשהוא פורש מוקדם למיטה, כדי להיות רענן לקראת האודישן למחרת, אני וסופיה דווקא יוצאות לחקור את רחוב בליקר בווסט וילג'.

 

בליקר סטריט מתגלה כרחוב אנרגטי, שבו מתרכזת סצנת הרוק במנהטן, עם מועדוני רוק מגניבים שמנגנים כל לילה מוזיקה חיה, פלוס מחוכים וביריות, קעקועים, פירסינגים, מוהוקים, אלכוהול וסתם אנשים רגילים שאוהבים לעשות "פאן".

 

 

סופיה ואני, שחולקות משיכה לרוק ולמוזיקאים רוקיסטים, מחליטות להיכנס למועדון שנקרא ה"ביטר אנד".

 

"תעודת זהות", הדורמן מבקש.

 

"בבקשה", אני מחייכת אליו במחשוף נוקב. "כמה עולה כניסה?"

 

"אתן לא צריכות לשלם, זה כבר אמצע ההופעה. כנסו." הוא זורק מבט נוסף ומחייך אלינו.

 

סופיה קורצת לי, אנחנו מתיישבות ומזמינות שני בלאדי מארי.

 

"קלטי את הבסיסט!" אני מפנה את תשומת לבה.

 

"או מיי גוד! את צודקת! איזה בד בוי! עם ז'קט עור שחור וגיטרה – בדיוק כמו שאני אוהבת אותם!" היא מזילה ריר, "איך תמיד הבסיסטים הם הכי סקסיים?! האדישות הזו, כשהם מתרכזים בגיטרה ובצלילים הנמוכים בפרצוף של 'איי דונט קר אבאוט אנית'ינג'".

 

אני מסכימה איתה וחושבת על אלכס, שגם מנגן בס.

 

אחרי כל האינטראקציות המעורפלות לפענוח שהיו לי איתו לאחרונה, התלבטתי איך להגיד לו מה אני באמת מרגישה, מבלי להסתכן בדחייה. אז השבוע עשיתי משהו ממש קיצוני כדי לעביר לו את המסר בצורה מקורית ויצירתית, והייתי מאוד גאה בעצמי.

 

"על מה את חושבת?" סופיה קולטת שאני לא ממש איתה.

 

"חשבתי על כל מה שהיה השבוע עם אלכס".

 

"נו, דיברת איתו? מה היה?!".

 

"ובכן, הוצאתי את מה שרציתי להגיד לו על דף נייר וכשקראתי את מה שכתבתי, גיליתי שיצא לי מונולוג, ואז עלה לי רעיון. עריכה מהירה הפכה את אלכס ל'ג'וני', אותי ל'אמנדה', את 'לי שטרסברג' למגמת מוזיקה בתיכון בקליפורניה ואת כל השאר לסצנה בקומדיית נעורים. בשיעור משחק אמרתי לטד שיש לי אודישן לסרט ואני צריכה לעבוד על מונולוג".

 

"המצאת את הכול? את לא נורמלית! אלכס הבין שזה עליו?".

 

"זה העניין, אלכס לא היה בכיתה, אבל ביקשתי מלורנצו שיצלם בווידיאו והעליתי את זה ליוטיוב".

 

"את לא רצינית!".

 

"עכשיו אני צריכה לחכות שאלכס יראה את זה. אני יודעת שהוא מסתכל ביוזר שלי, כי יש שם סרטונים שהוא מופיע בהם, כך שאם הוא מרגיש כמוני, הוא יידע שאני מדברת עליו. וגם אם לא, אני תמיד יכולה להגיד שזה היה אודישן לאיזה סרט סטודנטים של NYU".

 

 

"אני חייבת להודות שזה גאוני באופן חולני", היא מחייכת, ובאותו רגע הסולן של הלהקה מתיישב לידה ומחליט להמשיך את ההופעה מהשולחן שלנו כשהוא טועם לי מהבלאדי מרי.

 

אני מקבלת בהבנה את האורח, ובתגובה מסמנת לו שיעביר לי את המיקרופון ומתחילה לאלתר. איכשהו יוצאת לי מלודיה ממש "קאצ'ית" לשורה "איי דונט קר אבאוט אנית'ינג" ואני זורמת עם זה.

 

סופיה מתחילה לצחוק, הסולן אוהב את מה שיצא לי ומעלה אותי לבמה. במשך שלוש דקות אני מאלתרת שיר של שורה, כשהנגנים תופרים אקורדים וקצב ברקע. אנחנו נשמעים ממש טוב! הקהל מצטרף בהתלהבות, וסופיה לא מפסיקה לצלם.

 

"חבר'ה, זה הולך להיות הלהיט הבא! השמעת הבכורה, כאן ב'ביטר אנד'", נסחף הסולן. "מחר אנחנו הולכים להקליט בסטודיו, ואל תשכחו איפה שמעתם את זה לראשונה!" מוסיף המתופף ומחבק אותי.

 

אחרי ההופעה אנחנו מחליפים מייספייס, פייסבוק ומיילים וקובעים לגיג נוסף בשבוע הבא.