המסע אחר האהבה הבלתי-אפשרית בעליל

התחשק לי לכתוב סיפור אהבה בלתי אפשרי של נערים בריטיים על רקע עיירות הפחם, אבל זה נראה כמו גרסה איומה לסרט "כשבילי אליוט פוגש את טריינספוטינג". פתאום הבנתי שהסיפור האמיתי, על בחור ונערה שהכירו בניגוד לכל היגיון חברתי, נמצא מתחת לידיים שלי כל החיים. הוא שועט בעורקיי

"מאמה דיאלי. אמא שלי. אני לא יכול לחשוב עליה בלי שדמעות ממלאות לי את העיניים. הייתי בסך הכל תשע כשראיתי אותה בפעם האחרונה. לפני שעליתי על הספינה עם השליח ההוא מארץ הקודש, שהביא אותי לכאן והציג אותי בפני האנשים שקראו לי 'מרוקאי מסריח' ביום הראשון שלי. היו לה עיניים גדולות ועמוקות, שאפשר היה לראות בהן את העבר ואת העתיד. פעם שאלתי אותה איך זה שאפשר לראות בתוכן הכל, את העבר ואת העתיד, והיא לא ידעה לענות. אחר כך היא מתה, ואני נשארתי לבד, ילד בדרכו למדינת יתומים ואלמנות".

(מתוך ספר שבכתובים מאת טל איתן)

 

את השנה שחלפה העברתי בתחקיר מקיף על שורשי המשפחה שלי. הגעתי בנדודיי לערים צבעוניות במרוקו ולכפרי איכרים רחוקים בהרי אוראל הקפואים תמידית. שוטטתי בסמטאות, הרחתי תבלינים שלא פגשתי מעולם, טעמתי וטיילתי בכל אותם זכרונות אבודים שהשאירה משפחתי, כטביעת אצבע על סינורה של אמא היסטוריה.

 

זה לא שפתאום נהייתי נוסטלגי. כשהחלטתי לכתוב, בצורה רצינית ומשמעותית, היו לי מאות רעיונות בלתי מגובשים. התחשק לי לכתוב סיפור אהבה בלתי אפשרי על שני נערים בריטיים, על רקע עיירות הפחם או כפרי המספנות, אבל כל טיוטה נראתה כמו גרסה איומה לסרט "כשבילי אליוט פוגש את טריינספוטינג". גם הטיוטה השנייה, סיפור אהבתם (ניחשתם נכון) הבלתי אפשרית של ירקן פלסטיני וילד שמנת שינקינאי, עלתה בתוהו - נויה צחקה ואמרה שזה נראה כמו "הבועה פוגשת את פלורנטין", רק הרבה יותר מלנכולי (כזאת אני).

 

משום מה, לא יכולתי להתחמק מ"סיפור אהבתם הבלתי-אפשרית". אפשר כמובן להאשים אותי, לומר שאני פשוט לא יכול להתחמק מנוסחאות של רומן רומנטי. עם הז'אנר הזה אין לי בעיה, ולא אתנגד לכתוב סיפור אהבים טיפשי כזה, שלפחות יהיו בו שני גברים או אפילו איזו שלישיה לוהטת, במקום הארכיטיפ הסטרייטי המשעמם. אבל לא יכולתי שלא לשים לב שכל הסיפורים הגדולים באמת, לפחות אלו שאני אוהב ומעריך, הם בלתי אפשריים. כל האהבות הנפלאות, אליהן התחברתי בספרות שממנה אני צומח ולומד, הן אלו שנתקלו בקשיים, בהרים, בנהרות שוצפים של נסיבות החיים ומסגרות הנורמה.

 

מיואש לגמרי, חזרתי לעיין במשהו שכתבתי מזמן. זו היתה עבודת שורשים, שתיארה בפרוטרוט את חיי המעברה אליה הגיעו שני הוריי – זה מדרום וזו מצפון. פתאום הבנתי שסיפור האהבה הבלתי אפשרי האמיתי, על בחור ונערה צעירה שהכירו בניגוד לכל היגיון חברתי, נמצא מתחת לידיים שלי כל החיים. הוא שועט בעורקיי, הוא פועם בליבי, הוא מלווה אותי לכל מקום, כי הוא בעצם אני. יכול להיות שהסיפור הגדול האמיתי הוא זה של הורים שלי?

 

איזה סיפורים מסתתרים בעבר המשפחה שלנו?

המשכתי לחקור, ולחפור, וגיליתי עוד ועוד סיפורים, עוד ועוד רגעים. הדפים נערמו, ובמסע הזה הגעתי לסיפורי אהבה וסיפורי חיים כמעט אגדיים, שהתמשכו עד לתחילת המאה הקודמת, ועוד לפני. על האמאמאמא שלי, איכרה עקשנית שיום אחד החליטה לפתוח מאפיה, למרות שנשים לא הורשו להחזיק נכסים משל עצמן, ובוודאי שלא להיות בעלות עסק. ואז זה היכה בי: אנחנו מכירים את הורים שלנו, את סבתא וסבא, ובמקרה הטוב קצת מעבר. אבל כמה אנחנו יודעים באמת, על הסיפורים הנפלאים והרומנטיים האלה, שנמצאים בכל פינה ומתחת לכל אבן? נכון, לא כולם יודעים לספר אותם טוב כפי שהמשפחה שלי יודעת. לא כולם זוכרים, מוקירים ומשמרים כל חלקיק זיכרון במילים ובכתובים. אבל הסיפורים תמיד שם, כמו מין נדיר של פרפרים יפהפיים שמתגלה פתאום, ומחכים שמישהו יחפון אותם ויחשוף אותם.

 

עכשיו נותר לאסוף את החומרים, לקרוא אותם שוב ושוב ולנסות להרכיב מהפאזל האמיתי הזה סיפור אחר לגמרי. משהו מומצא, משהו שונה, משהו אחר, שאיכשהו לא יכול להסתדר ובולט החוצה, אפילו על רקע הנסיבות הבלתי-אפשריות והלגמרי מציאותיות של משפחתי. הניצוץ הגיע באמצע הלילה, כמו פאנץ' ליין שחוק מסדרת טלוויזיה זולה. סיפור אהבתם (תשלימו בעצמכם...) של ילד מעברה ובן קיבוץ, מרוקאי יתום וצבר שבלוני שנראה כאילו נגזר מכרזת שנות ה-50. אם להוריד לרגע את מעטה הציניות, יכול להיות שבאמת יש כאן משהו.

 

בחודשים האחרונים אני תופר מחדש את שמיכת הטלאים, שמורכבת מסיפורים אמת ודמויות בדיוניות, זכרונות חדים וצילומים דהויים שהשנים רק הוסיפו להם זוהר ישן, נשכח ורומנטי. על רקע מציאות קשה, של מלחמות, של תרבות ישראלית ההולכת ונבנית, של מפגש בין מזרח למערב על רקע הדרישה לכור היתוך ומיזוג גלויות, צומח סיפור אהבה איטי, קשה, אבל אפשרי.

 

כי אם יש משהו שלמדתי במהלך התחקיר הזה שערכתי, הוא שהכל אפשרי, אפילו מה שנדמה לנו שלא.