אני רוצה זוגיות, רק לא מוכנה לעשות מה שצריך

בינתיים אני נתלית באמירה שכבר מאמינה בה מספיק כדי להישאר פאסיבית - מי שרוצה אותי יידע ליזום בשביל שנינו. כן, אני יודעת שזה לא עובד כך. אני מבינה שכרגע אין מקום בחיי לאדם נוסף; אני והמגרעות שלי תופסות את כל המרחב

אני רוצה זוגי, אני כמעט בטוחה. מישהו לידי, איתי, בתוכי. אני רוצה – אבל ומתנהגת כמו אחת שלא מתכוונת להתקרב לשום גבר בערך אף פעם.

 

למזלי, יש מי שלא התייאש ממני, המיואשת, וכך פעם בכמה זמן מגיע הטלפון המוכר: יש בחור שכדאי לי להכיר. אני מהנהנת בכניעה ולא שוכחת להיבהל מיד אחר כך. לא מוצאת את הזמן לדבר עם הפוטנציאלי, לא מוצאת את המילים הנכונות לאפשר לו להציע לי קפוצ'ינו. בינתיים נתלית באמירה שכבר מאמינה בה מספיק כדי להישאר כל חיי פאסיבית - מי שרוצה אותי יידע ליזום בשביל שנינו. הוא כנראה לא באמת רוצה, אני משננת לעצמי ושוכחת ממנו, ובעיקר ממה שאני באמת רציתי.

 

חשבתי שזה סתם עניין של חוסר מזל שעוד לא מצאתי את האחד. בעוונותיי אפילו חשבתי שאין אחד. אולי זה רק עניין של טיימינג, הרגעתי את עצמי, כנראה צריכה לגדול עוד קצת. הייתי בטוחה שאני הולכת בדרך הנכונה, מתקדמת לאט אבל בטוח באותו שביל עצות שסללו בפניי הבלתי מיואשים. הם אמרו לי לאהוב את עצמי, "רק כך מישהו אחר יוכל לאהוב אותך באמת", כן בכל מקום השורה הזו רודפת אותי. אמרו, אז התחלתי לחייך לכל עבר. הנה - עכשיו אני מקרינה אושר, אופטימיות ושמחת חיים עוצרת נשימה, השתכנעתי. עכשיו הבחור יכול להגיע.

 

על מי בעצם עבדתי? בעיקר על עצמי, וגם זה בקושי, נשמעת כמו פרסומת טמפונים גרועה.

 

עכשיו אני מבינה כמה פשוט להתרחק מהאהבה

זה לא עובד כך. שום חיוך משוח בוורוד בוהק לא יסתיר את העובדה שבסופו של יום עדיין לא מסוגלת לחשוב על לשבת עם הפוטנציאלי בעיניים טרוטות ועור לא רענן. "היום לא מתאים לי", מודיעה לפוטנציאלי, תבוא מחר. עכשיו אני מבינה כמה פשוט להתרחק מהאהבה - בדיוק כמו שמסובך להשתחרר מהכבלים של עצמי ולהפנים קבלה עצמית.

 

אני שומעת על בחורים שמחפשים מישהי אמיתית, ואני מבינה שאני הכי מזויפת כבר יותר מדי. מנסה לכסות ולהסתיר את כל הפגמים כולם. אני לא אמיתית עם עצמי, מתכחשת למגרעותיי, אני לא באמת מסוגלת להיות אמיתית מול אדם נוסף. הוא לא יראה אותי בבוקר, לפני המקלחת, הוא לא יראה אותי בערב אחרי שאספתי על פניי את אבק היום, הוא לא יראה אותי אחרי אימון כושר כשאני שטופת זיעה. הוא יראה אותי רק כשאני אצליח להיראות כמו בובת ברבי עשויה קריסטל.

 

בחישוב הסיכויים, נראה שהוא לא יראה אותי אף פעם. סינגלית לנצח. כרגע, אני מבינה, אין מקום בחיים שלי לאדם נוסף, אני והמגרעות שלי כבר תופסות יחד את כל המרחב.

 

אין ברירה, אני מנסה להפנים את התובנה החדשה, אצטרך להיות באמת אמיתית עם כל הפגמים ולקבל אותם, רק כך, כשלא ארגיש מתכסה מול הזוגי, גם זוגיות לא תהיה עניין מעיק בשבילי. רק אז, כשאהיה מסוגלת להשתחרר איתו כמו שמשוחררת בלעדיו, מזייפת שירים של סנדרה באמבטיה, ומסתובבת, רחמנא ליצלן, בלי טיפה אחת של איפור, בגופייה שלא מסתירה דברים שלא מתחשק לי להראות. רק אז.

 

אני חושבת על החופש שיהיה לי, על חסכון של דקות ארוכות בעמידה מול מראה וליטוף האגו לפני דייט נוסף - אנרגיה שהולכת לאיבוד, ואני שמאבדת עצמי לדעת. איך לא אמרו לי שבמציאות אין פוטושופ.

 

אני כנראה חושבת שאתם שטחיים נורא

גברים לא מקבלים ממני קרדיט. אני די בטוחה שאם אני לא מקבלת את המגרעות שבי, שום גבר ממילא לא יצליח לראות מעבר להן. גברים, עמכם הסליחה, אבל אני כנראה חושבת שאתם שטחיים נורא, רוצים אשה פלקט, כמאמר רמי שהיה של ריטה. ואם כך, אני כנראה בעצמי כבר לא רוצה בחזרה. עם המחשבה הזו הולכת לישון. ספק מנוחמת, ספק גדול.

 

מצחיק איך שבלילה, בחושך הכי שחור, בדמות חלומות ורודים, באות ההארות הכי פשוטות. זה קרה רגע לפני הנשיקה עם הבחור שבא לי בחלום, אתם יכולים לקרוא לו הידיד החתיך שלי. "אתה יפה מדי", הסברתי לחתיך למה אני לא יכולה להתנשק איתו אפילו לא בחלומי. בחיי, רוב הזמן אני אפילו לא מבינה את עצמי.

 

ואז הוא עיקם את הפרצוף מולי.

 

"עכשיו את יכולה, אני אותו אני", בשנייה אחת הידיד שבא לי בחלום הוכיח לי שיופי זו רק חזות חיצונית. פתאום הנסיך הפך לצפרדע. לא אני לא טועה. צפרדע שאהבתי מלכתחילה. ככה זה בחלומות, הקיטש לא לובש פרופורציות. והתנשקנו, שנייה לפני שצלצל לי השעון.