איך היא לא עוזבת אותו?

"מדוע האישה המוכה החווה התעללות, לא עוזבת את בעלה? למה בני ישראל לא יוצאים מרצונם ממצרים וממשיכים להתגעגע ל"סיר הבשר" ואיך בכל זאת עושים שינוי? פרשת השבוע

בשבוע שעבר שאלתי את עצמי מה היה קורה לו חלילה הייתי גרמני בתקופת השואה. היום לקראת פרשת 'בא' אני שואל את עצמי מה היה קורה לו הייתי יהודי בעל משפחה המתגורר מזה דורות בגרמניה, פולין, הולנד או בכל ארץ אירופאית אחרת. מה הייתי עושה כששינאת הנאצים הרצחנית הייתה ברורה לעין המתבונן. האם היה בי את הכוח לקום ולעזוב הכל על מנת להציל את חיי יקירי ואת חיי? השאלה הזאת נשאלת בוריאציות שונות. כלפי רבנים ומאמינים, כלפי דתיים, חילונים ומתבוללים. ואני, מה הייתי עושה?

 

סלחו לי על הקפיצה האסוציאטיבית המהירה, אך לעיתים מזומנות מדי אני שומע מכל מיני אנשים את הטענה: "מדוע היא, האישה המוכה החווה התעללות מתמידה, מדוע היא איננה עוזבת אותו? היא בעצם מביאה את זה עליה?! מדוע היא איננה ניגשת למשטרה?!". ובעצם השאלה היא מדוע איננו נוקטים בצעד משמעותי כדי לעשות שינוי בחיינו? גם כשהשינוי הוא עניין של הצלת חיים כפשוטה?

 

פרשת השבוע החותמת את שלושת הפרשות הראשונות של ספר שמות והמתארת את תחילתה של יציאת מצרים מלמדת אותנו עד כמה קשה לנו לעשות שינוי. פעמים הרבה חוזרת התורה על כך ש'עשר המכות' שנתיכו על מצרים כוונו כדי לשנות את תודעתם של בני ישראל לא פחות מאשר הם כוונו למצרים. כשהאלוקים מטיל את שליחות הגאולה על משה, חושש משה שבני ישראל לא ישמעו לא, לא פחות מאשר הוא חושש מפרעה העיקש. "והן לא יאמינו לי" אומר הוא לה'.

 

נדמה גם כי אקורד הסיום של גלות מצרים בא לפתות את בני ישראל להישאר במקום בו עברו התעללות. ממש לפני יציאת מצרים, שה' נותן את חן העם בעיני המצרים והם פותחים את ליבם וכיסם לבני ישראל.

 

בני ישראל 'שואלים' מהמצרים כלי כסף וכלי זהב, משל הם חוזרים מחר בבוקר. הפרצוף המצרי הרע והמשעבד מתעטף בחיוך דשן ומפתה. דקה לפני היציאה הגורלית כמלחשש: "היה לכם טוב, אנו אוהבים אותכם, עברנו תקופה קצת קשה, הישארו...". כמו הבעל המתעלל בשעה שהוא רואה שאשתו אורזת בחופזה מזוודה על מנת ללכת ולא לשוב "חכי, עוד פעם, הפעם אני מבטיח לך, סליחה....". ובחזרה לישראל במצרים, האלוקים המוציא אותם בחיפזון, בבהילות, בעוצמת הניסים הפלאיים, ומהירות המנוסה האינסטינקטיבית. למה בחיפזון ובלחץ? אולי כי אחרת השינוי לא היה מתרחש?

 

נראה ששתי התופעות, זו הנמצאת בשחר קיומו של העם וזו של דורותינו במרחק אלפי שנים, שני צידיו של אותו מטבע הם. מסתבר שאנו נצמדים לקיים ולודאי גם כשהוא איום ונורא גם כשהוא רצחני ומפחיד. בני ישראל לא יצאו ממצרים מרצונם, הם נזרקו ממצרים, הם המשיכו להתגעגע לסיר הבשר, לדגים ולבצלים גם כשכבר היו במדבר הרחק משוטי השוטרים המצרים החותכים בבשר החי. מה ההסבר לתופעה המשונה הזו?

 

אם ננתח לעומק את הדינמיקה של תהליך 'השינוי', 'הגאולה' בו אנו מעיינים השבת, אנו יכולים לזהות כמה מאפיינים:

 

• 'מכות מצרים' - שינוי התודעה של 'אסיר התקווה'. קירות הכלא ניתנים לפריצה. הם ניתנים לפריצה, כיון שיש 'בעל בית'. קירות הכלא העבים ביותר שייכים לעולם הטבע, או שהם מעשה ידי אדם. מעל כל אלה , גבוה מעל גבוה, נמצא הבורא. לשון אחר: המאמין איננו מיואש, הוא איננו יודע עם הפתרון המיוחל יבוא, אך הוא יודע שהוא יכול לבוא.

 

• 'בחיפזון' – בקפיצה. הקירות המגבילים נמצאים (גם) בתודעתנו. האם ניתן לחולל שינוי בהדרגה, בצורה איטית? פעמים רבות כן. אך נדמה כי מהכלא ממהרים לברוח. וגם לא מסתכלים אחורה. זוכרים מה קרה לאשת לוט, המנסה להימלט ממהפכת סדום? המסתכל אחורה עשוי ללקות בשיתוק ולקפוא לעד כגביש מלח ענקי. ולכן, סופרים בלחש: "אחת, שתיים, שלוש...." עוצמים עיניים ועושים את הצעד המתבקש. וקופצים.

 

• 'משה רבינו' – חכמים אמרו "אין חבוש (אסיר) מתיר את עצמו מבית האסורים". דהיינו, האסיר שבוי במיצרים חיצוניים ופנימיים. לצינוק בו נמצא 'אסיר התקווה' חודרות מעט מאד קרני שמש. רק דמות חיצונית, יכולה להושיט יד לכלוא ולהקים אותו, עם קצת דחיפה, ממקומו.

 

•  'קבוצת תמיכה' - ישראל יוצאים ממצרים יחד. לא כמנוסתו של עדר מלביאה מתקרבת, כשבה האנטילופות מתנגשות אחת בשניה וחוסמות זו את דרכה של זו. הבה ניזכר בכך שכל משפחה מכונסת בביתה, בליל היציאה. ישראל יוצאים ממצרים; משפחות משפחות.

 

המכנה המשותף לכל העקרונות הללו, הוא הצורך בעוגנים חיצוניים איתנים על מנת לקרוע חלון של תקווה לתודעה הכלואה.