אני לא מכניס אל חיי בחורות שאינן מאושרות

זה נמצא ביחסי הגומלין שבין העיניים לבין החיוך. סינכרון שכזה החושף את עובדת היותו של אדם מאושר. אותו סינכרון ששיכנע אותי להכניסך אל חיי, אותו סינכרון שאבד לך עם השנים, על אף נסיונותיי ההירואיים. סיפור אהבה, לא רק לאוהבי חתולים

יום אחד התקשרת אלי מהעבודה ואמרת שיש אצלכם בחצר חתול שנראה ממש רע. טוב, זה ניסוח קצת בעייתי, כי כתבתי "יום אחד", בעוד ששנינו יודעים שהיו הרבה ימים כאלה.

 

תמיד היית מתקשרת אחוזת התרגשות ואומרת לי "אתה שומע? יש כאן חתול ש..." והיתר היה אוסף של פרטים זניחים מבחינתי. תמיד זכיתי אותך באותה תשובה: "את יודעת מה התשובה. יהיה בסדר. אנחנו נסתדר".

 

אחר כך הייתי סוקר את הדירה הקטנה שלי במושב ומתחיל לתכנן: את שני החתולים הקטנים שמצאת במושב נעביר אל חדר העבודה עם הגור שמצאת בעבודה לפני שבועיים. את אלה שעדיין "יונקים" מהבקבוק נשים בתוך ארגז גדול בפינת הסלון, ואת החתול החדש נוכל לשים לבד בחדר האמבטיה...

 

לפעמים הייתי מסתכל על הדירה הקטנה הזאת ופשוט צוחק על עצמי על מה שנהיה ממנה. אל תתלהבי – עלייך צחקתי יותר. זה פשוט נראה לי קצת מוגזם לפעמים, אבל את אהבת את זה שהשכן קורא לי ד"ר אוהד ולך ד"ר דוליטל. את יודעת שמאוד אהבתי אותם, אבל עשיתי את זה בעיקר בשבילך.

 

פשוט, ההתלהבות הזאת בקולך בכל שיחה כזאת, המסירות שלך שלא היה לה סוף, הנחישות שהפגנת, ואפילו העצב הזה שהעיק עלייך בכל פעם שהיינו מלווים אחד מהם בשעותיו האחרונות - כי לפעמים כל מאמצייך לא הועילו - מאוד נגעו לליבי.

 

"את יודעת, לא את כולם תצליחי להציל", אמרתי לך בהתחלה. "זה משהו שאת חייבת להבין ולקבל אם את מתכוונת להמשיך בזה, כי אם לא, אז כדאי שתעצרי עכשיו". ואת בחרת להמשיך.

 

המשכנו יחד.

 

זה לא היה לי קל, ולפעמים אפילו הטריף את דעתי, אבל הייתי מאוד גאה בך על זה. קסם לי לראות איך הבחורה שמתאפרת שעה לפני שהיא הולכת למכולת לקנות חלב ושתמיד נראית כאילו זה עתה הגיחה מתוך ירחון אופנה, לובשת פתאום את הטריינינג המהוה ומסתערת על ארגז החול של החתולים כעל מוצאת שלל רב. זה היה שובה לב.

 

אז יום אחד התקשרת מהעבודה, ובקולך אותה התרגשות ילדותית. בחרת לקרוא לו "מונגר", והווטרינר אמר שהוא צריך לעבור ניתוח בשתי רגליו האחוריות ושספק אם ניתן יהיה להצילן. אני זוכר שהוא אמר שאם הוא יצליח להציל רגל אחת אז מילא, אבל אם לא, כבר עדיף פשוט להרדים. סיכמנו שזריקת הרדמה לא באה בחשבון ואני חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר העבודה, לקחתי דף לבן ועיפרון והתחלתי לשרטט מינשא עם שני גלגלים, כי פעם ראיתי בטלוויזיה חתול בלי רגליים עם מנשא כזה. היום זה נראה לי קצת מטומטם, אבל אני יודע שהייתי עושה זאת שוב.

 

מונגר קיבל לבסוף את שתי רגליו בחזרה והצטרף למשפחה. הוא היה חתול מצחיק שכזה עם הליכה מוזרה, צלקות ניתוח בשתי רגליו האחוריות, פרווה לבנה ושני כתמים שחורים על גבו ואחד נוסף, שנראה כמו זקן וינאי קטן, בסנטר. היינו קוראים לו "האינטלקטואל" ועושים חיקויים של מונגר מדבר פילוסופיה עם החתולים האחרים וגוער בהם על בורותם.

 

היה יפה לראות אותו עומד שוב על רגליו. הוא שמן, התחזק, פרוותו הבריקה והברק שב גם אל עיניו. ואז, יום אחד, הוא נעלם.

 

חיכית לו יום, יומיים ושבוע, אבל מונגר לא חזר. הסברתי לך שאם מונגר היה רוצה הוא היה נשאר ושהוא יודע מה טוב בשבילו. "אם הוא הלך, הוא הלך למקום שבו הוא רוצה להיות", אמרתי לך, ואת לא הצלחת להבין כיצד ייתכן שהחתול הזה, שהיה על סף מוות כשמצאת אותו, שזכה לכל כך הרבה חום ואהבה בבית הזה ולטיפול כל כך מסור, בחר לעזוב.

 

לפעמים עוד היית מצפה שיצוץ בחלון חדר העבודה, אבל זה לא קרה. פעם אחת, כשהיינו ישובים בסלון הדירה בערב חורפי במיוחד, אמרת לי פתאום "מעניין מה עם מונגר, אם יש לו מספיק אוכל. אולי קר לו. אולי הוא לא מוצא את הדרך הביתה", ואני חיבקתי אותך והזכרתי לך שאם הוא הלך אז כנראה שזה מה שהוא רצה, ושאם עשית את הכל עבורו ולא עבורך - את צריכה לכבד את זה. את הנהנת והשבת שאת יודעת את זה, אבל את מתגעגעת.

 

בערך שנה וחצי אחרי שמונגר נעלם התחלתי סבב בבית חולים רחוק יותר, בערך 20 ק"מ מהבית. ביום האחרון הגעתי כדי להבחן בבחינה בע"פ והתיישבתי לבד על ספסל בפינה מרוחקת. בעודי יושב על הספסל, מנסה להעריך את סיכויי לעבור את הבחינה, הרגשתי פתאום שמישהו מסתכל עלי. כחמישה מטרים ממני ישב חתול רזה, פצוע ומאובק, לבן עם כתמים שחורים והביט בי מבלי לזוז.

 

"שלום חמוד", אמרתי לו. "אתה סוג של מונגר, אתה יודע את זה?" חייכתי אליו, אבל הוא לא חייך חזרה. אט אט הלך והתחלף חיוכי בהבעת תמהון.

 

"מונגר??" שאלתי ובחנתי אותו "זה אתה?"

 

הוא קם, דידה לעברי, ניתר והתיישב בחיקי.

 

זה מטורף, זה כמו בסרט, זה פשוט לא יכול להיות

"לא, זה לא יכול להיות", ניסיתי לשכנע את עצמי. "זה מטורף, זה כמו בסרט, זה פשוט לא יכול להיות". ראיתי את הכתם השחור בסנטר. ראיתי את הצלקות בשתי הרגליים האחוריות, אבל פשוט סירבתי להאמין.

 

לאורך כל אותו היום הוא לא מש מצידי. כשהגיע תורי להיבחן, הוא המתין לי בסבלנות בכניסה לבניין. כשיצאתי, לקחתי אותו איתי לרכב ונסעתי הביתה. אני לא יודע מה ריגש אותי יותר, המחשבה שמונגר חזר, או המחשבה על התגובה שלך כשאספר לך.

 

מונגר חזר הביתה. אמנם חלש, רזה יותר, פצוע ומצולק יותר, אבל הוא חזר. כמה שמחת לקראתו. הכרחת אותי לספר לך את סיפור פגישתנו המחודשת שוב ושוב, מלווה אותי בקריאות תדהמה. קנינו לו אוכל רך וטעים כדי לפצותו על הימים הרבים הרחק מהבית. ואז, יום אחד, מונגר שוב נעלם.

 

זה מאוד כאב לך. בהתחלה חשבנו לנסוע לבית החולים ולבדוק אם הוא שם, אבל בסוף החלטנו יחד, שאם זה מה שמונגר רוצה, אז זה מה שאנחנו צריכים לתת לו לעשות. נפרדנו ממנו לתמיד, שלא בנוכחותו.

 

ראיתי בטלוויזיה את אחד הבחורים שפגעו בך

אתמול נזכרתי במונגר, החתול האינטלקטואל עם הזקן הווינאי. ראיתי בטלוויזיה את הבחור ההוא שפגע בך. אחד מהם. בכל פעם שנפרדנו הלכת אל אנשים שפגעו בך. אחר כך חזרת רזה, עצובה, פצועה ומצולקת. עדיין היו לך את העיניים הירוקות הכי יפות שראיתי, אבל אלו לא היו אותן עיניים. עדיין ידעת למתוח את שפתייך הבשרניות לכדי חיוך צחור שיניים, אבל זה כבר לא היה אותו חיוך. יותר מהכל, חסרה לך האינטראקציה הזאת שבין עינייך היפות לבין חיוכך הכובש. יש הרבה בחורות עם עיניים יפות. יש הרבה בחורות שיודעות לחייך, אבל לא לכולן יש את יחסי הגומלין המיוחדים האלה שבין העיניים לבין החיוך. לך היה.

 

בכל פעם שחזרת, נפעמת מחדש מקול שירת השכנים בערב שבת, מהשקט שהעניקה לך החצר הגדולה ומהתחושה שאת במקום בו יש לך ערך כאדם ובו מאמינים בך.

 

ואז עזבת שוב אל התופת.

 

את יודעת שעל אף יופיך המטלטל לא רציתי אותך בהתחלה. כמה שבועות לפני שהתחלת לחזר אחרי במרץ עוד הייתי המורה שלך לפסיכומטרי, ואני החלטתי שאני לא יוצא עם תלמידות שלי. לא בגלל שזה לא אתי, שכן הקורס הסתיים די מזמן, אלא בגלל שידעתי שתלמידים בקורסים האלה נוטים לראות במורה שלהם דבר מה שאינו קיים.

  

תלמידים חושבים שהמורה שלהם הוא כל-יכול, או כל-יודע, ואני יודע שזה לא נכון. בחיים האמיתיים אין לי תשובה לכל שאלה, ולא הכל אני יודע. אולי אני מצויין בפתרון מערכות משוואות, אבל במערכות יחסים אני לא טוב יותר מאחרים.

 

ידעתי שזה ידרוש מעבר חד ממערכת יחסים מאוד לא שוויונית, בה אני אומר לך מתי מותר לך לדבר ומתי לצאת להפסקות, אל מערכת יחסים בה אנחנו שווים ומביטים זה בזו בגובה העיניים, ולא סמכתי עלייך שתהיי מסוגלת לזה. פחדתי.

 

את לא התלמידה הראשונה שניסתה, אבל את היחידה שהצליחה, ויש לזה סיבה אחת בלבד – יחסי הגומלין האלה שבין עינייך לבין חיוכך.

 

אני מודה שאני לא טוב יותר מאחרים. אני לא זך וטהור יותר. כן, גם אני אוהב נשים יפות וחתיכות וכו' וכו', אבל יש לי תנאי אחד הניצב מעל לכל האחרים: אני לא מכניס אל חיי בחורות שאינן מאושרות. זה מוזר, אבל לא יצא לי לפגוש הרבה בחורות כאלה, וזה נמצא שם, ביחסי הגומלין האלה שבין העיניים לבין החיוך. סינכרון שכזה החושף את עובדת היותו של אדם מאושר. אותו סינכרון ששיכנע אותי להכניסך אל חיי ושאבד לך עם השנים, כי על אף כל ניסיונותי ההירואיים, חדלת להיות אדם מאושר.

 

אז אתמול, מול הטלוויזיה, כשראיתי את הטמבל ההוא, שכמו רבים אחרים לא יכול היה לעמוד בפני יופיך הכובש, תהיתי כיצד זה ייתכן שעזבת את המקום המוגן הזה שהיה עבורך בית, המקום בו היתה חשיבות לחיוכך, לברק בעינייך וליחסי הגומלין ביניהם, והלכת למקום בו תתמסרי אל הבכי, תרעבי ויצרבו בך צלקות.

 

ואז נזכרתי במונגר. נזכרתי ששאלת אותי "איך זה שהוא עזב אותנו שוב? מה, הוא לא אוהב אותנו? לא היה לו טוב פה?" ונזכרתי במה שהשבתי לך.

 

אז גם הבנתי, שאם באמת עשיתי את כל שעשיתי עבורך ולא עבורי, אז גם אם זה עושה לך רע, אני צריך להבין שהלכת למקום שאת רוצה להיות בו, ושאני צריך להרפות גם אם זה קשה.

הבנתי שאני צריך לכבד את נפשך החתולית, גם אם זאת אינה מובנת לי ונראית לי חסרת כל היגיון.

 

כמו עם מונגר, גם אותך לא אצא לחפש בערב חורפי בכדי להשיבך הביתה. אבל אני עדיין מקווה שלא קר לך.

 

הישמרי לך מלוכדי החתולים.