דמעות גיל

אריאנה מלמד חגגה יום הולדת לבת השש שלה, והתוודעה לרגע שבו המילים נגמרות והדמעות מתחילות

מחר היא תהיה בת שש. מותשת מהתרגשות ומעמל יומה, כולל הכנת שקיות ההפתעה לגן, הלכה לישון מוקדם: "ככה אני לעולם כבר לא אהיה בת חמש‭,"‬ הסבירה לי ברצינות לפני שעצמה עיניים. קודם לכן חזרה ווידאה שלא אשכח דבר מן הרשימה הארוכה של מצרכי החובה לארוחת הבוקר בגן, וגם שאגהץ את השמלה המלכותית שבחרה למסיבה שלה, וגם - הכי חשוב - שאבטיח לה שהפעם לא אבכה.

 

הבטחתי. לא יודעת אם אצליח. "זה מבייש אותי שאת בוכה ביומולדת שלי‭,"‬ אמרה, למודת זיכרון השנתיים הקודמות בגן. כשהייתה בת ארבע ושרה "אמא יקרה לי‭,"‬ גודל האירוע הכריע אותה. למגינת ליבה, התבלבלה קצת במילים. חייכתי אליה, ליטפתי את ידה, אבל זה לא עזר. היא רקעה ברגל שוב ושוב והתעצבנה נורא והתחילה מחדש, ואני בכיתי. כשהיתה בת חמש ומבעד לביצוע המושלם שלה, בחנו אותי עיניה הטובות במבט הכי נוקב שננעץ בי אי פעם, לבדוק אם אני מבינה עד כמה היא באמת מתכוונת למילים האלה, בכיתי שוב. איך אתאפק הפעם?

 

להגנתי אני צריכה לומר שדמעות בדרך כלל לא נגישות לי. לא בסרטים, לא בחיים, לא ברגעים קשים של משברים, אפילו לא בשיאים של חרדה וזעם, כמו בשבתי במקלט עם ילדיי במלחמה האחרונה. לפעמים אני מצרה על כך שאף פעם לא הצלחתי לבכות באופן מניפולטיבי כדי לפתור בעיה, לתבוע רחמים או לאוורר כעס.

 

ייתכן שאני מפסידה כך איזשהו מקטע במנעד המבעים הרגשיים הזמינים לאנושות, במיוחד לנשים, אבל מה לעשות: זה מה שיש, ועם זה מתמודדים, וכבר שנים הרבה שאינני טורחת להסביר כי היעדר בכי אינו בהכרח מאפיין של קשיחות, ודמעות לא מעידות דווקא על רגישות. אפילו לא על רגשנות. אז למה, לכל הרוחות, דווקא בימי הולדת בגן?

מהו כוחו של "פו" להגשמת משאלות? (צילום: liquidlibrary)

 

אתם מכירים את הריטואל גם אם אין לכם ילדים, כי הייתם כאלה בעצמכם - בגן לאה או גן ורד, מרוגשים למראה עוגת יום ההולדת שלכם והנרות הפעוטים הספורים שאתם מוזמנים להדליק במו ידיכם, ומאמינים בכל לב שבכוחו של "פו" מרוכז אחד שיכבה אותם יתגשמו לכם משאלות סודיות, ומקשיבים רוב קשב לצרור איחולים מסתוריים על בריאות טובה והצלחות בעתיד, ונהנים מן היום המיוחד שלכם, שבו אתם ורק אתם במוקד תשומת הלב הציבורית: ובפינה, בשולי המבט שלכם, עומדים הורה או הורים על סף דמעות. וכשאלו פורצות, כשאתם מתביישים בהן ובהורה המייבב, קשה לכם - ולו - לדעת שנגמרו לו המילים.

 

אני חושבת שלי זה קשה במיוחד, מפני שתמיד האמנתי שיהיו לי מילים נכונות לכל סיטואציה, ותמיד חשבתי שהן יהיו זמינות כשאצטרך אותן. וכל כך הרבה מילים נחוצות לי בתוך הריטואל השנתי של ילדיי: מילים כדי לומר להם עד כמה אני שמחה וגאה להיות אמא שלהם, ועד כמה זה לא מובן מאליו בעיניי. מילים שיבהירו להם את מה שעדיין טעון הסבר בעיניי, והוא - הפלא הגדול של האמון המוחלט שלהם בי.

 

מילים שיודו להם, לאל הטוב שבמרומים או לחוכמת האבולוציה על כך שבעת צרה הם מייד, אבל מייד, פונים אליי לפתרון. זה יכול להיות פלסטר ויוד, או חיבוק וסיפור, נשיקה וסירוק תלתל סורר, או פתרון כולל יחסים בין חברים בעקבות התכתשות, או תשובה לפחד מפני מפלצות סגולות, או מזור לאימה טוטלית לפני דקירת המחט ביום של חיסונים. לכל אלה, הם יודעים בוודאות נחרצת, ולכל אירוע בעייתי אחר בחייהם, יש לי תשובה מיידית. ועל הידיעה הזאת, שבעיניי היא קסם מתמשך אני רוצה להודות להם - אבל זה לא הכל.

 

כי אני רוצה גם לומר להם, בדיוק כשמשמיעים עוד שיר קופצני וכולם רוקדים נורא יפה, שאני אסירת תודה על הפלא הגדול הנגלה לעיניי יום יום, הידוע כ"התפתחות הילד‭:"‬ על כך שהם גדלים, ועולמם גדל ומתמלא, ויש בו כבר מקום לחלזונות עצובים ולחתולים עזובים ולאמא שלפעמים כואב לה הגב וצריך לעשות לה מסאז‭.'‬ וגם לחתול, כמובן.

 

ולילדתי אני רוצה להודות על אינספור רגעים קטנים שיהיו פעם חלק מן המיתולוגיה של הילדות שלה, אם רק אזכיר לה בזמן: רגע שבו היא מתבוננת בי משמנת תבנית אפייה מזכוכית ואומרת, אמא, את מציירת ערפל. או רגע שבו אני מגיחה מן המקלחת למשמע חבטות של קערות וסירים, מגלה שכולם פזורים על הדשא וילדתי רוקדת ביניהם בגרביים במטר זלעפות, מרוחה בבוץ וזורחת: פתרתי את הבעיה! היא צועקת, ואני מתאפקת שלא לנזוף ומקשיבה ומבינה שהיא אספה מי גשם בהמון מכלים ועכשיו רק צריך לנסוע לכנרת למזוג אותם וכך לא יחסרו לנו מים לעולם. והנה עוד רגע, דווקא מזמנים קשים: אזעקה נשמעת, צריך לרוץ למקלט, אבל היא יושבת על הרצפה ומסרבת לזוז עד שאומר לה אילו סנדלים הכי נכון לנעול במלחמה. ורגע, מה עם רגעי הגילוי הראשונים של סודות היקום - כמו תפקידו של מתג חשמלי, או שכלבים מפהקים כמו בני אדם, או שהנה פתאום צצה רקפת מתחת לסלע כמו בשיר, או ששן ראשונה מתנדנדת?

 

ועל כל הפלאים החד־פעמיים האלה, על כל הרגעים שהופכים את ההורות להרפתקה הכי מרתקת בעולם, על כל הזיכרונות שהופכים את ההרפתקה למסע המורכב ביותר של הנפש, לא נותנים לנו להודות להם ביום ההולדת. אין אפילו שיר קטן אחד במגוון שירי הפולחן של מסיבת הגן ההכרחית שדרכו אפשר לומר לילד במילים מדודות, מחורזות ומולחנות ומובנות לכל בן ארבע, תודה על שאתה, תודה על שאת - ותודה שאתם שלי. אז פלא שהאם האחת הזאת, ועימה, אני יודעת, גם המון הורים אחרים - נותרים בלי מילים ביום ההולדת, ורק הדמעות זולגות מעצמן?

 

עוד משהו

 

עקרון פיזור ההתרגשויות וריבוי השמחות

את חגיגות יום ההולדת אפשר למשוך על פני ימים מספר, ששיאם במסיבת הגן או במסיבה הביתית, הכל על פי רצונו של החוגג: כך נמנעים מן האנטי־קליימקס של היום שאחרי, מרבים שמחה ולא מסתכנים בילדים מייבבים מהתרגשות.

 

כמומולדת

לפעמים, כשמתחשק להם לחגוג בלי סיבה נראית לעין, באמת לא צריך להמתין לתאריכים: כמה בלונים, עוגה עם סוכריות צבעוניות, נרות, דיסק אחד של שירים שממילא יש כמעט בכל בית וקצת הבהובי פלאש של המצלמה עושים את העבודה, ומותירים אמנם חדר מרובב פירורים, אבל בתוכו מחייכים ילדים מאושרים. ומה עם ימי הולדת לבובות, לפו הדוב הגדול, לחיית המחמד המשפחתית? להם לא מגיע?

 

מתנות

משהו שלמדתי מבת השש: יש מתנות שנגמרות ויש מתנות שנשארות, וליומולדת צריך להביא כאלה שנשארות. במילים אחרות: לילדים באמת לא אכפת כמה כסף הוצאתם על המהבהב־מנצנץ־מצפצף־עם בטריות, והיותו של זה חפץ יקר ערך אינה הופכת אותו בהכרח לנחשק כמו חפץ פושט בהרבה, ממנו אפשר - אם לא ייהרס - להפיק המון הנאה עד ליום ההולדת הבא. 

 

לטורים הקודמים של אריאנה מלמד: 

• חוב חינוך חובה
• סיפור אהבה
• הכל נשאר במשפחה
 
• תוכנית ההתנתקות