מבין כל עשרות המיילים השוטפים את תיבות הדואר האלקטרוני של כולנו, צדה את עיני השבוע כתבה מרגשת באנגלית המתארת את חתונתה של רחל שרנסקי, בתם הבכורה של נתן ואביטל, עם בחיר ליבה בקיבוץ רמת רחל בירושלים. לא הופתעתי שרק כך נודע לי הדבר. לא ראינו ידיעות מרעישות בתקשורת על החתונה, לא נתקלנו בכתבות עסיסיות ותמונות מרוחות במדורי הרכילות. בדומה לאמה, אביטל, שבחרה לחזור במודע ובאופן קיצוני לאלמוניותה עם סיום משימת חייה לשיחרור בעלה, גם הבת צועדת בדרכה. בצניעות ובענווה הם מגשימים את שאיפות חייהם, רחוק מפרסום, רחוק מתעודה תקשורתית, רחוק מעולם הזוהר הצבעוני והפומפוזי.
בעולם היחצ"ני שלנו, חתונת השנה היא תמיד שם נרדף לחתונה של ידוענים או ילדיהם, או לחילופין פוליטאים וצאצאיהם. אירוע תקשורתי נוצץ באולם יוקרתי הכולל תיאור מפורט של האורחים על מחלצותיהם, כל המי ומי, מחייכים למצלמות המתקתקות מכל עבר, מעמיסים על צלחותיהם מכל טוב הארץ. אבל בעולם הנכון, בעולם הראוי, בעולם בו אנו באמת רוצים בו יגדלו ויתחנכו ילדינו, חתונת השנה האמיתית היא חתונתה של רחל שרנסקי. ואף אחד לא סיפר לנו על זה.
נתן ואביטל שרנסקי הם גיבורי ילדות של רבים מאיתנו. דמויות מיתולוגיות. הם חלק בלתי נפרד מהמודעות היהודית-ציונית שלנו. סמל ומופת למאבק בלתי מתפשר לחירות. הצמד הזה ליווה אותנו כמעט בכל פעילות מחאתית בתנועות הנוער ובבתי הספר. הוא, אסיר ציון המפורסם ביותר, איש קטן בקומתו וענק ברוחו שנאבק ללא מורא ובגאון על זכותו לממש את יהדותו ושאיפתו הציונית מול הרודנות הסובייטית האכזרית. היא, רעייתו הטריה שנפרדה ממנו יום אחר חופתם, חוצה ימים ונהרות, עושה ימים ולילות, נפגשת עם שועי עולם ומנהיגיו, מנהלת מאבק בינלאומי אדיר מימדים ורחב היקף לאיחודם המחודש בארץ ציון, ירושלים.
כן, היינו שם. השתתפנו בכל ההפגנות למען שיחרורו של נתן. שמרנו לו מקום של כבוד בשולחן ליל הסדר. ענדנו על זרועותינו צמידים עם שמו, על דש בגדנו הדבקנו את תמונתו. "שלח את עמי" קראנו בקול גדול עשרות פעמים. נושאים את תמונתו, עומדים וזועקים מול הבמה עליה ניצבה האשה האצילית והמרשימה הזאת. והוא אכן הגיע. חכם ואמיץ, גיבור וענו. רצנו איתו כחולמים לכותל המערבי משדה התעופה. נושאים תפילה גדולה: ושבו בנים לגבולם.
אני יכול לנסות ולתאר לעצמי מה חשו והרגישו נתן ואביטל שהובילו את בתם, רחל, לחופה תחת שמיה של ירושלים, מול הר המוריה. הזכרונות מהחופה הזריזה והמהירה שלהם בסתר, והמרחק ההיסטורי המדהים מחתונתם שלהם לחתונת בתם, במקום, בתוכן ובאווירה, אומר הכל. נצחונם האישי, המוסרי, הערכי, היהודי והציוני, אינו מוטל בספק. אבל השאלה החשובה והמשמעותית יותר היא: מה אנו חשים, מה אנו למדים, מה אנו לוקחים איתנו מהאירוע הלכאורה שגרתי הזה של עוד חתונה בירושלים.
אז נכון. רק במדינה שלנו כמעט מבוטלת שנת לימודים אוניברסיטאית, רק במדינה שלנו יכולה עיר ואם לספוג שבע שנים מטר של קסאמים ללא פתרון נראה באופק, ורק במדינה שלנו יש עיוותים שיש רק במדינה שלנו. אבל אם בתם של נתן ואביטל שרנסקי מתחתנת בירושלים עם עולה חדש מארה"ב, אז הציונות ניצחה. ובגדול. בנוק אאוט. היא הכריעה את כל מחרפיה ויריביה המרים. את כל אלה שקמו עליה לכלותה. וגם את כל אלה שהתייאשו ממנה והתעייפו מהמאבק למימושה. את כל הפסימיים והציניקנים היודעים לספר לנו עד כמה רע ועל קיצה הקרב.
ערב חגיגות ה-60 למדינת ישראל כדאי שנכנס לפרופורציה. יש מה לשפר, יש מה לתקן, אך המהלך ההסטורי חסר התקדים הזה, הוכרע לטובתנו. אז מזל טוב לרחל, מזל טוב לנתן ואביטל. מזל טוב לכולנו. בדרך אפרתה יושבת רחל אימנו ומביטה במרחק נגיעה ברחל שרנסקי ביום חופתה. היא אולי עדיין מבכה על בניה, אך גם שמחה, בהחלט שמחה, עם בנותיה.