כשהיינו ילדים לקח אותנו אבא לטיול בחברון עיר האבות, אותי ואת אחי, שם הוא הראה לנו עץ זית עתיק, זקן ושבע ימים. לא ידענו בן כמה הוא עד שמורי ורבי אבא סיפר לנו שכילד סיפרו לו, כמו לכל הילדים שהיו בחברון לפני תש"ח, שהעץ הזה הוא בן ארבעת אלפים שנה. אולי ראה את אברהם אבינו, אולי אברהם נטע אותו בכבודו ובעצמו, אולי קטף ממנו זיתים ועשה שמן לשרה אימנו. אולי, מי יודע?
בשבילי הייתה זו חוויה מיוחדת לראות עץ שאולי אברהם נגע בו. עץ שעדיין מצמיח עלים וענפים ירוקים. זיתים חדשים. עץ חי. איכשהו התחבר העץ הזה בדמיוני לעם ישראל. כך נראה בעיני עם ישראל באותו רגע. שורשים בני ארבעת אלפים שנה, גזע עתיק ועלים ירוקים ורעננים. תמונה שלא נשכחת.
עם השנים עלתה בי השאלה: בני כמה העלים של העץ הזה? בני שנה או בני ארבעת אלפים? עניתי לעצמי שכל התשובות נכונות. כל אחד מהעלים הוא גם בן שנה וגם בן ארבעת אלפים. ממש כמו כל אחד מאיתנו, בן עשרים או שלושים, וגם בן אלפי אלפי שנים. "כִימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי".
רק כשמסתכלים באופן זה על העם שלנו מבינים את התופעה של שיבת ציון אחרי אלף תשע מאות שנה של גלות. כשמבינים שהעבר שלנו מקנן בתוכנו כמו טבעות החיים של העץ, הפעילות וקיימות למרות שהן לא ניכרות למתבונן מבחוץ - רק אז מבינים את התהליכים שעוברים על העם שלנו.
זה ממש כמו אצל אדם פרטי, כל הלימודים שלמד בימי חייו נמצאים בתוכו, החסכונות שחסך לפני שנים רשומים על שמו, רושם המעשים הטובים שלו חרות בתוכו, ממש כמו רושם המעשים הרעים. הכל משפיע על סדר החיים שלו. כך משפיע העבר של האומה על החיים שלה בהווה.
הרבה חלומות חלמתי במשך השנים על עץ הזית הזה. חשבתי בליבי שאם היה לו פה הוא היה מספר לנו הרבה דברים. גם לנו היו בודאי הרבה שאלות לשאול אותו. אבל מה לעשות? אין לו פה, אבל יש לנו דמיון שיכול להשלים את החיסרון הזה.
הרבה פעמים דימתי בעצמי שהעץ הזה ראה את דוד המלך, בוודאי שמע אנשים מדברים על בנין הבית הראשון. אולי הביאו ממנו ביכורים. אני מניח שגזעו נשרף בחורבן הבית הראשון כשנבוכדנאצר הגלה את ישראל לבבל. הגמרא אומרת שאחרי חורבן הבית הראשון לא ירד גשם בארץ ישראל עד שיבת ציון. כל העצים סבלו, כל בעלי החיים נדדו ועזבו את הארץ.
קראתי פעם מחקר שנעשה באוניברסיטה העברית על ידי "דאנדרכרונולוג" – חוקר שלומד על העולם דרך שכבות עצים. הוא מצא כי השכבות שצמחו בכל עצי ארץ ישראל שהיו קיימים בתקופת החורבן ההיא היו שכבות דקות ויבשות. הארץ עברה טראומה קשה. גם העצים.
גם על העץ הזה וגם על העצים האחרים שהחיו בארץ נאמרה ההבטחה: "שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה". הם בודאי שמחו בדרך שלהם כשחזרו עזרא ונחמיה לבנות את הבית השני. "אז ירננו כל עצי היער". הם בודאי קיוו שייקחו מהם שמן להדליק נרות שבת, אולי לנרות בית מקדש. כך עבר העץ הזה את חייו בצמידות לחיים שלנו, ארבעת אלפים שנה.
התורה אומרת שהעצים הללו שמרו לנו נאמנות בכל ימי הגלות הארוכים. הם חיכו לנו, בארץ שוממה "גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ". נראים מתים, אבל לא. זה נראה כך רק מבחוץ. בפנים הכל מצפה לחיים. כמו העצים בחורף. עצים בתרדמה.
"כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ". אחרי כל חורף בא האביב. אנחנו חוזרים לארצנו, הארץ פורחת לקראתנו, מלאה שמחה וחיים. "הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ" (שיר השירים ב).