הסעודה האחרונה

אריאנה מלמד ניסתה לקחת את ילדיה למסעדה ידידותית לילדים, וגילתה שידידות היא עניין יחסי מאוד

הוא היה בן חמש וחצי והוא נפעם: אמא, אמא, בואי מהר! הסוס עושה קקי! הודיע לי. קקי! קקי! צהלה בת הרבע־לארבע ומחאה כפיים. שוב ושוב. כשילדים נפעמים, כפתור הווליום הפנימי שלהם מסתובב מעצמו והדציבלים עולים מבלי משים, וכשאמא שלהם מגיבה בשקט־בשקט ומקווה שיחקו את הטון שלה ויירגעו, ויתיישבו, ויאכלו - בדרך כלל יקרה ההיפך.

 

אה, ואם זה יקרה במסעדה, תחת עיניהם הבוחנות והזועמות של צרכני קדירת טלה בירקות שורש על מצע של תבשיל עדשים שחורות וקינואה, זה ייגמר בעצבים. שבת, צהריים, חוות סוסים ולידה בית־אוכל שכל מיני אתרים ברשת טענו שהוא ידידותי לילדים. האמת היא שהסוסים ידידותיים הרבה יותר. הם קיבלו בחמלה ובענווה את מצהלות הטף, נענו לליטופים מהוססים ולטפיחות עידוד על לחייהם ולא מחו כשהטף הבוגר יותר ניסה לטפס מעל לדלת העץ של התא ולעבור לגור עם הסוס.

 

כשהאירוע נגמר ללא פציעות או נזקים, כשסיבוב הרכיבה על הפוני הסתיים גם הוא בשלום, הגיעה השעה לארוחת הצהריים. הם טענו שהם רעבים מאוד. כשילדים באמת רעבים מאוד, כפתור הווליום יוצא מכלל שליטה, הפיוזים מתקצרים ונכונותם לשתף פעולה עם כללי התנהגות מעולם המבוגרים יורדת לאפס.

במסעדות רבות אין מנות קטנות לילדים (צילום: index open)

 

במצבים האלה, הפתרון התזונתי היחיד בעת טיול הוא משהו מעדות המקדונלד'ס. אבל הסניף הקרוב היה מרוחק 15 קילומטרים, ואנחנו כבר הזמנו מקומות, ולכן - בדי עמל - התיישבנו. לדקה או שתיים, כי הגדול רץ לראות עוד סוסים, והקטנה הקישה בסכין על כל כוסות הזכוכית ועשתה מוזיקה, ואחר כך זחלה מתחת לשולחן שלנו, נעלמה והגיחה שוב מתחת לשולחנם של שכנינו להרפתקה, ולמרות שהיא עשתה להם "קוקו" וחייכה, רביעית המבוגרים חמורי־הסבר תקעו בי את המבט הנוזף־הכללי הזה, שפירושו נע בין "למה את לא יכולה להשתיק אותם‭"?‬ לבין "מי נתן לך רשיון לגדל ילדים, מי?".

 

ילדים לא צריכים לשבת במסעדות של גדולים, גורסת אסכולה מחמירה אחת, עד שיפנימו מה נדרש מהם: לשבת בשקט, להמתין פרק זמן שנדמה בעיניהם כנצח ואז לצרוך את מנת הילדים שלהם בפה סגור ובדממה ובעזרת סכין ומזלג. אם הפלא הזה אינו מתרחש, סימן שההורים אשמים: הלא הם מניחים לילדים להתרוצץ, לצעוק ולהפריע את מנוחת השכנים. חסידי האסכולה כוללים לפעמים מסעדנים ומלצרים, שיציבו שלט "הכניסה לילדים אסורה" על דלתם או יקבלו אותם במבטים מצמיתים. אחת כזו גהרה מעל לבתי אשר מתחת לשולחן בטרם פנתה אליי, ונדרשו לקטנה שתי שניות כדי להכריז בקול רם, כשהיא מצביעה על הגברת: אמא, האישה הזאתי מפלצת.

 

הגדול התמקם באורווה. מדי פעם שב (בריצה) אל השולחן כדי לברר אם יש מזון. כשהבין שאין, שיחרר לחלל העולם ביקורת קולעת וקולנית על טיב השרות. לא, בגיל חמש וחצי הוא לא אמור לדעת שאלו דברים שחושבים אותם בלב אבל לא אומרים. למשל, לא אומרים: למה האוכל שלכם לילדים כזה משעמם? ואם אני לא רוצה שניצל־פיצה־המבורגר־נקניקיות? ואם אני רוצה קדירת טלה, כמו של הבוגרים, רק במנה קטנה, למה אתם לא נותנים לי? ומה עם סטייק קטן?

 

בניגוד לשאיפותיהם המודחקות של מסעדנים, לקוחותיהם לא מאפסנים את הדור הבא בבוידעם וממשיכים להגיע איתו בשבתות; כן, יש ביניהם הורים לא־קשובים שיניחו לילדיהם לטפס על דלפקים ולהתגנב למטבחים ולהתנסות בהטחת ספגטי בזולת, בעוד המבוגרים לוגמים את המרלו שלהם בנחת. אבל גם תשומת לב עילאית לטף לא מבטיחה שפתאום, דווקא ביום מלא סוסים והפתעות אחרות, הם יפגינו את שיא הנימוס המרכז־אירופי עליו עמלים כה קשה בבית. ומה לעשות שהתנאים הסביבתיים עובדים נגדם, גם כשהם משתדלים? כי הרי אין להם במסעדות הללו כיסאות ראויים למידותיהם, צלחות או סכו"ם שמתאימים לידיים קטנות, כוסות בגודל נורמלי ומחומר שאינו זכוכית שבירה או מנות שאפשר לאכול מבלי להתייאש מראש מגודלן המפלצתי.

 

ברוב המקרים אין להם מה לעשות עד שהאוכל האמיתי מגיע, והם קצת מבולבלים מנוכחותם של הלחמים והממרחים שכן הגיעו, ושפתאום אסור לאכול מהם כאוות נפשם כדי להשאיר מקום למנה העיקרית. וכל זה, למרבה הפליאה, קורה דווקא במסעדה שמוגדרת "ידידותית לילדים‭,"‬ ואלה מהווים - בסופי שבוע לפחות - מחצית מקהל הסועדים שלה.

 

כמעט שנה עברה מאז הסוס עם הקקי והילדה שקראה "קוקו‭"!‬ עד שהעזתי לשוב איתם למסעדה של גדולים. חווה אחרת, סוסים אחרים, מסעדה פופולרית מאוד, ותיקה ומנוסה. כיסאות גבוהים מדי. לא, גברת, אין לנו כוסות פלסטיק ואין לנו חד פעמיים, לא, אין סלט במנת הילדים, אין לנו סכו"ם קטן, אין הפרדה בין אזור משפחות לאזור מבוגרים בלבד, מה פתאום הפרדה? מה פתאום מנות קטנות? כן, יש המבורגר. כמה זמן ייקח לו לצאת מהמטבח? עשרים דקות. קצת ירקות חתוכים ליד הלחמים? לא, זה לא בתפריט.

 

גם הפעם הסניף הקרוב של מקדונלד'ס היה רחוק מדי, אבל הפעם האם המנוסה יותר הצטיידה במשחק דומינו זערורי, בקלפי טאקי, בנייר ובעפרונות צבעוניים. רבע שעה של שקט יחסי הסתיימה עם כניסתם של זוג הורים ושלושה ילדים קטנים מאלה שלי. תוך דקה, כו־לם התמקמו על רצפת העץ מתחת לשולחנות וניסו לעצב אותה מחדש ביצירות פנדה, או לפחות לתקוע אבני דומינו אל בין קורות העץ הדקורטיביות. כשההמבורגר הגיע, הודיע בכורי שהוא כבר לא רעב ודחה בשאט נפש את צלחת הפורצלן שקוטרה כשל גלגל אופניים. והקטנה אמרה, מסעדות זה לא טעים. בואו ניסע הביתה. שניכם צודקים, אמרתי להם כשקמתי ושילמתי, שניכם צודקים.

 

עוד משהו

  

עשר עצות חינם לניהול ארוחה עם ילדים במסעדה: תבררו מראש בטלפון אם יש תפריט ילדים. תגיעו לפני שהם רעבים נורא. הצטיידו במשחקים. אל תצטיידו במשחקים אלקטרוניים רעשניים. הצטיידו בסכו"ם חד פעמי שמתאים לידיים קטנות. שבו בחוץ. מנו מבוגר אחראי אחד לטיולים מאורגנים ברחבי בית האוכל, כשלילדים נמאס לחכות. אל תזמינו להם שום דבר שייראה להם חדש, מוזר או פיכסה. בקשו כוסות משקה מלאות עד האמצע, לא יותר. ולמען השם, אל תניחו למלצרים לחנך את הילדים.

 

רעיון מסחרי: מישהו (לא אני) עוד יעשה מזה כסף: להפיק מדריך מסעדות פלוס תו־תקן שיוענק לאלה שבאמת עומדות בתנאי הידידותיות לילדים, כולל הבנה לצרכיו המוטוריים של הטף, לגודל האמיתי של קיבתו ולנטייתו להפיל ולשפוך דברים.

 

דמיון מודרך: לפעמים אנחנו משחקים בבית ב"הזוג הדמיוני במסעדה הדמיונית" שבדיוק עכשיו מסתכלים עלינו‭,"‬ והללו גם משבחים את הניסיונות ההולכים ומתרבים לאכול כמו גדולים, וכשנמאס לנסות וחוזרים לבליסה בלתי מבוקרת בעזרת אצבעות הידיים, הזוג הדמיוני גם מעיר הערות מבודחות ודידקטיות.

 

פנייה נרגשת אל מסעדני ישראל: כמה יעלה לכם להחזיק דומינו, טאקי, צבעי פנדה, או הדברים הדביליים האלה מסין העממית, שבהם מכניסים כדורים קטנים לחורים קטנים? מאות אלפי דולרים השקעתם בעיצוב ובהקמה, אז לא נשארו עשרה דולר לבידור ושעשועים לקטנים? ובהזדמנות הזאת, למה שלא תבררו, סתם מתוך כבוד לאורחיכם, כמה עולה מיני־סכו"ם?

 

לטורים הקודמים של אריאנה מלמד: 

• דמעות גיל
• חוב חינוך חובה
• סיפור אהבה
• הכל נשאר במשפחה
 
• תוכנית ההתנתקות