אז הנה אני פה, שלושה שבועות (בלבד!) אחרי הפגישה הגשומה ההיא, פאב שכונתי אפלולי, כוס גבוהה של קולה (אלכוהול לא טעים לי), נאצ'וס חם מהתנור, הגוף כולו צמרמורות של עונג וציפיה. ישבת מולי, 1.98 מ' של גבריות פגיעה, גרוש טרי-טרי שרק עכשיו נפלט החוצה, ממלמל בעיניים מצועפות סיפורים על "ההיא" שהשחירה לך את הנשמה ואת החיים וגרמה לך, על כל גובהך, להרגיש גמדון אפסון, ואיך פתאום ביום אחד האהבה שם נגמרה, האסימון ירד, והמזוודה הורדה מהבוידעם שלא למטרת וויקנד בפריז.
"היי עדינה איתו", אמרו לי כולם, "הוא פרח שלא הושקה זמן רב".
אשקר אם אומר שכל פעמוני האזהרה לא החרישו לי את עור התוף, בדיוק כמו שיהיה זה שקר לומר שלא רציתי לקטוף אותך למיטתי כבר אחרי השיר הראשון ברקע, לערסל אותך בזרועותיי עד שכל מכאובייך יתקלפו ממך כמו נשל.
ושלא כהרגלי, לא הקשיתי קושיות, לא לך ולא לעצמי, לא עשיתי לך שיחות "יחסינו לאן". הייתי קלילה וזורמת להקיא, דבר שהוא לגמרי לא טריוויאלי בשביל רווקה בת 32.
אמרתי לעצמי, תני לו את כל הזמן הנחוץ, פשוט תהיי שם בשבילו, זה כל מה שאת צריכה לעשות כרגע.
"תביני", מלמלת לאוזני, "אני עוד לא מוכן".
"למה לצאת בהצהרות?" שמעתי את עצמי עונה לו ולא האמנתי למשמע אוזניי, "בוא נזרום".
אז זרמתי כשנעלמת לי לסופ"ש שלם, ואחר כך ניסית עלי את "זה לא את, זה אני" הטחון לעייפה, חייכתי לעצמי כשטלפנת למחרת ורצית להיפגש. אני זוכרת את הפגישה ההיא, כי שנים לא הרגשתי כך, בת 16 שוב. הסתגרנו לנו ברכב שלך, ופשוט התנשקנו והתנשקנו עד שלא היה לנו אוויר בגוף, מעלינו כל ענני העולם התקבצו והמטירו, האוטו התמלא אדים, הגוף נמס עד שהרגשנו עשויים מרשמלו. היית כל כך יפה בלילה ההוא, כל כך פגיע ונזקק. הרגשתי מוכנה לגונן עליך לנצח.
ואז המשחקים האלה: יום מתקשר, יומיים נעלם, קובע איתי, נרדם ולא בא, ואני עוד אופטימית, אמרתי לעצמי "טוב, זה ברור, הוא מבולבל ונבהל מכל הטוב הזה שנפל עליו...", איזו תמימות.
בעיניים נוצצות סיפרת לאנשים על האוצר שנפל לידיך וכמה בר מזל אתה. וכך חולף עוד יום ועוד יום, אתה מספר לי על בעיות בעבודה, האדמה שם בוערת ואולי כדאי להתחיל לשלוח קו"ח, ואני מיד עושה חישובים מהירים בראש – אין בעיה, נוכל להסתדר עם ה-5,000 ברוטו שלי, אתן לו את הרכב שלי כדי שיוכל להגיע לראיונות עבודה, כל מה שיצטרך. והחלומות שלך האלה, מהם התעוררת עצוב ומהורהר, ממהר לספר לי ולתהות איתי בקול על פשרם.
בשבת הגעתי אליך, ערב קסום שכולו צחוק ונגיעות ושוקו ופוך, ושלווה כזו, נרדמנו מחובקים, אילו יכולתי לעצור את הזמן!
אבל הבוקר הגיע מהר מדי, השגרה דפקה בדלת. שביזות יום א' במיטבה, נפרדנו בחיבוק חם ו...לעבודה.
עבר יום, עברו עוד יומיים. נשמעת לי עייף וכבוי, הצעתי לך לבוא אלי לערב של פינוקים וחום, קבענו לשעה עשר בלילה אצלי. בגשם מטורף מיהרתי החוצה לקנות לך תותים טריים, שבעונה הזו עולים בערך 80 שקל לקילו. חיממתי את הבית, ברקע התנגנה המוזיקה שאתה אוהב, וחיכיתי לך, גופי רועד מהתרגשות וציפיה.
השעות נקפו, ואתה לא מגיע. לאט לאט מחלחלת בי ההכרה. השמלה השחורה הסקסית התחלפה בטרנינג, הנרות כבו והדיסק הסתיים מזמן...
לא באת, לא טלפנת. פשוט נתת לי לחכות שעות, יושבת תוהה ומבולבלת.
הלוואי שלסיפור הזה היה סוף טוב. עברו יומיים מאז, אתה מנסה להתקשר, אני לא עונה לטלפונים שלך.
שלא כהרגלי, הפעם לא אעמיד פנים ש"הכל בסדר". עייפתי. אני חותמת ויתור.
מידי פעם אני מצליחה להסיט את המחשבות לכיוונים אחרים, אבל בכל פעם שאני פותחת את המקרר עוד עומדת שם קערה ענקית של תותים בשמנת, שאני מוכנה להישבע שקניתי אותה מתוקה, אבל עכשיו היא חמוצה. מאוד חמוצה.
בסך הכל רציתי לעשות לך שמח בלב.
חזור לדירת חדר שלך, בודד ומיואש. סביר להניח שבשנה הקרובה תדגום את כל בנות העיר, כמנהג הרווקים פה. עם חלקן תשחק, חלקן ישחקו בך, יהיו בקרים שתקום ותתהה מי זאת שלידך במיטה, יהיו לילות בהם תרגיש על גג העולם, החלומות הטובים עוד ישובו. אבל אני, שבאתי מוכנה ומזומנה רק לאהוב אותך – כבר לא אהיה שם כדי לפענח אותם.