עבור בני שש, הורים הם הדרג המדיני

יום לפני פרסום דו"ח ועדת וינוגרד, אריאנה מלמד חושפת את האשם העיקרי במלחמה: היא, ויחד איתה כל הורה שלא עשה מספיק כדי שהילדים שלו לא יידעו מה זה מקלט

חמישה ימים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה כבר היה ברור לגמרי מי אשם במטחי הקטיושות ששרקו מעל לראשינו. "את אשמה‭,"‬ צעק עליי בני בכורי, בוגר גאה של גן חובה, על סף כיתה א‭,'‬ ביום שבו היו חמש אזעקות, או עשר, מי זוכר.

 

לא יכולתי לענות לו, מפני שבאותו רגע הוא נישא על כתפיו של שכני הטוב בועז, בעוד אחותו נישאת על כתפיה של שכנתי הטובה הגר, ואני מדדה אחריהם עם תיקים מלאי ציוד ילדים הכרחי ומקווה שנגיע למקלט לפני השריקה הראשונה. הייתי עסוקה מכדי לענות באותו רגע ממש. אבל לא שכחתי.

 

מאוחר יותר, אחרי שפיקוד העורף שלח לנו אס־אם־אס שמותר כבר לצאת מהמקלט, אבל האמהות שהיו בו החליטו להישאר כי נמאס להן לרוץ כל רגע לשם ובחזרה הביתה, הושבתי אותו על ברכיי ושאלתי למה אני אשמה. "כי את לא דיברת עם הטובים שיגידו לרעים שיפסיקו את זה‭,"‬ הבהיר. "היית צריכה לדבר איתם. מזמן מזמן. אבל את לא עשית את זה, וככה הרעים זורקים עלינו טיל ועוד טיל ועוד טיל, והבריכה סגורה, ומגעיל פה במקלט וחם ומסריח ואני מפחד‭."‬

 

חבקו את הילדים, אמר יום לפני כן פסיכולוג שוחר טוב מטעמה של מועצה מקומית מבולבלת לגמרי. רציתי להגיד לו שחיבוק לא יעזור כאן, צריך משהו אחר - משהו שנקרא מדיניות אחראית - אבל לא היה אפילו רמז לדבר כזה בתוך אשד המילים השקריות ששטף את תושבי הצפון מטעם השלטונות לאורך כל המלחמה.

מי מבטיח שזו תהיה המלחמה האחרונה? (צילום: דודו בכר)

 

באותם הימים לא היה לי כוח וזמן להתווכח עם איש. הייתי עסוקה בשמירה על הילדים מתוך תחושה עמוקה של כישלון, והנה בא בני ומטיח בי את האשמה שחשתי בעצמי ואסור היה לי לחלוק איתו, כי אני כאן המבוגרת האחראית והוא רק זאטוט, ובאמת שהוא לא תיכנן להיקלע למלחמה במקום לקייטנת גלים, והוא כעס עליי בצדק גמור.

 

בתחילת המלחמה הייתי נחושה להמעיט במידע שיבלבל אותם. הטלוויזיה והרדיו דלקו רק בשנתם, וכך לא נחשפו למראות ולקולות מאיימים מדי. אבל את האנשים המבוהלים סביבנו אי אפשר היה להשתיק, וכך ילדיי שמעו בבעתה שילד אחד נהרג לא רחוק מאיתנו, ושני ילדים נהרגו בנצרת כשיצאו לשחק כדורגל כי בכלל אין להם מקלט, ועוד ילדה אחת במרר שגם לה לא היה לאן לברוח, ועוד אחד - ולראשונה בחייהם ובניגוד גמור למה שקורה בסרטים המצוירים, נאלצו להבין שגם קטנטנים מתים במלחמות של מבוגרים, ובניגוד גמור למילותיו של יהודה עמיחי, אלוהים בכלל לא מרחם על ילדי הגן. גם לא על ילדי הגנים בלבנון.

 

באי אמון שהתחלף בייאוש טוטלי שמע בני שגם בצד השני יש ילדים מתים, ומי שהרג אותם הוא אנחנו, כלומר הטובים - ולא ידעתי להגיד לו אם זה היה בכוונה או באין ברירה או מה, והוא אמר שבכלל לא חשוב, אסור שילדים ימותו במלחמה, ואם אלוהים לא דואג לזה צריך להחליף אלוהים.

 

אחר כך - לפני או אחרי ששבנו ממנוסה מבוהלת לירושלים שהפכה פתאום למקום מבטחים, לפני או אחרי ההמתנה המייגעת בטור של מכוניות על כביש שבשוליו בערו פה ושם פסי יער ולאורכו, אי אפשר היה לנשום בגלל הדריכות והמחנק והעשן, לפני או אחרי ששקלתי ברצינות להדרים לכפר גאידמק והחלטתי שלא, כי לא רציתי להיות כלי במניפולציה פוליטית של אוליגרך, אבל גם לא תושבת־צפון־מחובקת במניפולציה פוליטית של ראש ממשלה - לפני או אחרי הבלבול הזה התיישבתי להסביר לו את המלחמה כמיטב יכולתי, כמיטב הבנתו, ויצא שבלבנון, כמו בכל מקום בעולם, יש אנשים טובים ואנשים רעים, והרעים יורים עכשיו המון טילים והטובים בטח יושבים במקלט, כי גם עליהם יורים. אנחנו יורים.

 

הוא רצה לדעת אם אני מכירה את הטובים בלבנון, ואמרתי בצער שלא. ואז שאל למה אני לא השתדלתי להכיר אותם לפני המלחמה ולתכנן יחד איתם שלא תהיה מלחמה, ולא ידעתי מה לענות לו. שזו אחריות של מקבלי החלטות בדרג המדיני? עבור בן השש וקצת, הורים הם הדרג המדיני. מבחינתו, אין להם היכולת או הצידוק המוסרי לגלגל את האחריות הלאה, אל מישהו אחר.

 

בצדק גמור הוא חשב כך. בצדק גמור האשים אותי, ובמובלע - גם את כל ההורים האחרים שלא עשו די במקום הזה כדי שילדים יגדלו בו מבלי לדעת מהו מקלט. מבחינתי, "המקום הזה" הוא השכונה המזרח תיכונית האלימה שבה חיים אנשים טובים משני עברי הסכסוך. המקום שבו ילדים הופכים ליצורים עם תובנות פוליטיות קיצוניות בגיל ארבע, וכשהם משחקים במלחמה בין אזעקות הם יודעים לומר בדיוק את מי הם רוצים להרוג.

 

ובעודו מקונן על החופש הגדול המסריח הזה עם הקטיושות, חשבתי שנכשלנו מאוד: שהורים ברחבי השכונה האלימה הזאת מעולם לא ישבו ביחד ברצינות כהורים ושאלו את עצמם מה צריך לעשות כדי שילדים לא יירדו עוד למקלט. וכשהורים בשכונה הזאת אומרים לילדיהם שהם האנשים הכי חשובים בעולם עבורם, הם לא מתרגמים את האמירה לחובה להגן עליהם, בכל מחיר, מפני המלחמות הבאות: ואלה עוד יפרצו, וילדים עוד ייהרגו, עד שנלמד, אם נלמד.

 

את אשמה, הוא אמר לי. עם כל הזעם האזרחי שחשתי בימים ההם, לא יכולתי לומר לו בכנות שזו לא אני - ועימי כל ההורים האחרים - אלא ראש הממשלה והשרים, או נסראללה והטילים, או שיש כאן מאבק בין טוב מוחלט לרע מוחלט והטובים זה אנחנו ועוד מעט ננצח וזהו, נגמר. במקום זה חיבקתי אותו הכי חזק שאני יכולה והמשכתי להתפלל שזה ייגמר, ובתום המלחמה, הבטחתי לעצמי, אלמד לקחים ואעשה משהו.

 

בתום המלחמה, כל מה שעשיתי הוא להבטיח שבמקלט יישאר המחשב שתרמו לנו, כדי שבמלחמה הבאה שוב יוכלו הילדים לשחק ולא ייצאו מדעתם בין אזעקה לאזעקה, והבום־בום הממוחשב יסיח את דעתם עד כדי כך שלא ישמעו את המבוגרים התוהים אם פגיעה ישירה במקלט תמוטט אותו או לא.  

 

לטורים הקודמים של אריאנה מלמד: 

• הסעודה האחרונה
• דמעות גיל
• חוב חינוך חובה
• סיפור אהבה
• הכל נשאר במשפחה
 
• תוכנית ההתנתקות