המטרה: הילרי קלינטון

מחברי הביוגרפיה של המועמדת לנשיאות מציירים מטרה בפתח הספר ולכל אורכו מנסים לירות בה ולהפילה. הם נכשלים. הילרי קלינטון ראויה, כנראה, לביוגרפים פחות מזלזלים

אהדה היא הרגש האחרון שפוליטיקאים יכולים לצפות לו מכותבי ביוגרפיה. במיוחד אם הפוליטיקאים, בני משפחתם והחוג המקורב אליהם לא משתפים פעולה: הילרי קלינטון והחבורה המלוכדת של יועציה, חבריה ועושי דברה הקרובים, אלה הידועים בשמם המקובץ "הילרילנד", לא שיתפו פעולה עם ג'ף גרת ודון ואן נאטה, אף שהשניים הם עיתונאים עטורי פוליצר (ואן נאטה ג'וניור זכה בשלושה!) ושועלים מנוסים במלאכתם.

 

ב-19 ביוני 2007, ביום שבו ראה אור "בדרכה", הגיעה אל המדפים ביוגרפיה נוספת על אודות הילרי קלינטון: "A Woman in Charge" של העיתונאי קרל ברנסטין - גם הוא לא בדיוק קוטל-קנים, מחושפי פרשת ווטרגייט, אחד הכותבים הנדירים שהפרוזה העיתונאית שלהם ממשיכה להיות רלוונטית גם בחלוף זמן רב מן הארועים עליהם כתבו. קראתי את שני הספרים: של ברנסטין מעניין יותר ומגובה במקורות טובים יותר. ספק אם יראה אור בעברית כעת: נדמה לי שהשוק קטן מדי, ובהעדר מחויבות חוזית של הוצאה מקומית, נישאר עם "בדרכה".

 

"בכל עשרות השיפוצים הפיזיים והפוליטים שעברה, הייתה הילרי עצמה האדריכלית הקפדנית של דמותה", כותבים המחברים בפתח הדבר, ואי לכך חיפשתי בטקסט עצמו את השיפוצים הפיזיים הללו – עם הקונוטציה שמוצמדת אליהם, כאילו מדובר בתוספות מלאכותיות לפיזיונומיה הבסיסית – ולא מצאתי אפילו אזכור אחד. באשר לשיפוצים הפוליטיים, תחקירנים פוליטיים ותיקים יודעים שלא ימצאו בזירה הציבורית אנשים שדעתם בכל דבר ועניין עודנה כשהיתה לפני עשורים. כך שכבר בפתח הדבר מתקבל רושם לא נעים של ציור מטרה. אחר כך כבר קל מאוד לירות בה.

  

קלינטון. לא נמצאו שיפוצים (צילום: איי.פי)

 

הילארי רודהם, בת לדוקטור ולעקרת בית, כתבה בעצמה אוטוביוגרפיה ("לחיות את ההיסטוריה", הוצאת אור-עם): תיאורים של שנותיה הראשונות מצוטטים משם לעייפה. אביה הרפובליקאי עיצב את תחילת החשיבה הפוליטית שלה, אמה הדמוקרטית ושנות ה-60 את ההמשך: כשהגיעה לקולג' יודעים המחברים לספר על "מטמורפוזות ובחירת זהויות" מרובה שלה, נתלים במכתב או שניים שכתבה בעצמה – אבל אינם יודעים לספר שאלה אופייניים לצעירים מחפשי זהות: אצלם זה נדבך נוסף ב"שיפוצים". הנה כך: "הילארי אינה מסגירה באוטוביוגרפיה שלה את הפרק המבלבל הזה בשנותיה במכללה", הם מאשימים: בהמשך, יעוטו על כל פרט שאינו מוזכר בביוגרפיה מתוך נסיון לצייר דמות כוללת של מטייחת סדרתית שאינה יודעת לקבל ביקורת ואולי כבר אינה יודעת מהי האמת, להבדיל מן הגרסה הרשמית שלה.

 

אמביציה זו לא מילה גסה

כמעט כל אספקט של אישיותה מוצג בביוגרפיה הזאת בצבעים לא מחמיאים. האמביציה, למשל. העובדה שהיתה הגברת הראשונה שחצבה לעצמה נישה ציבורית לא בזכות חינה וכניעותה אלא בשל מעורבותה בעניני המדינה: הכותבים כמעט מברכים על כשלונה של הרפורמה שניסתה להוביל במערכת הבריאות בארצות הברית ומייחסים את הכשלון בעיקר לחוסר נסיון פוליטי – באותה מידה אפשר היה לדבר על כשלונה המפואר של תעוזה פוליטית שכמוה טרם נראתה במישור הציבורי בארצות הברית, אבל גישה כזאת מחייבת ויתור על ההנחה הבסיסית של הכותבים, שהילרי קלינטון אינה מסתובבת בעולם עם פאסיון כלשהו, מלבד האמביציה שלה עצמה.

 

ניתוח היחסים בינה לבין ביל קלינטון מתבסס על הנחה שגם היא לא לגמרי מגובה בתחקיר. השניים כרתו לכאורה ברית פוליטית, חזקה מכל משבר, בגידה או סערה ציבורית, לפיה היא תתמוך בו עד שישלים שתי כהונות כנשיא והוא יעמוד מאחוריה כשתהיה הנשיאה הראשונה של ארצות הברית, וגם היא תשלים שתי כהונות.

 

והברית החשאית הזאת אמורה להסביר כיצד ניהלה את משבר מוניקה לוינסקי, ואת משבר ג'ניפר פלוארס, ואת משבר וויטווטר ואת הבחישה המתמדת בענייני הכספים של הקלינטונים, שתופסת בספר הזה נפח חסר פרופורציה לארועים, שכולם כבר ידועים יפה לקורא האמריקני ואין בתיעודם הנוסף כל חידוש.

 

יותר משזו אוטוביוגרפיה, זהו ספר על אודות היחס הציבורי להילרי קלינטון, שממוקדת באור הזרקורים מאז המירוץ הראשון של ביל קלינטון למשרת מושל ארקנסו. בהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית, מעולם לא היתה אשה שחצבה לעצמה חיים כמו של הילרי קלינטון, ורק משום כך, נדמה לי, היא ראויה גם לביוגרפים קצת פחות מזלזלים מגרת וואן נאטה. מכל מקום, בפתח הדבר שלהם הם מכריזים כך: "זה כמה עשורים, הילארי וביל קלינטון, יחד עם קבוצה מצומצמת של חברים, מספרים סיפור אחד. הגיע הזמן לסיפור אחר". אולי באמת הגיע הזמן: את הכפפה שזרקו לא הצליחו המחברים להרים בעצמם.

 

הגרסה העברית סובלת מעילגויות: "תחת שבועה", "הולכת לומר", "למעלה מאלפיים איש", "חותרת אחר משרה", "לפני הילרי עמדו שתי ברירות", "השתמשו בכסף כנגד חוב (קזזו, בעברית), "עבד תחת", ואלמלא ליקטתי יותר מדי מופעים כאלה, וגם יותר מדי משפטים ששומרים על התחביר האנגלי בעברית, לא הייתי נטפלת למלאכת המתרגמים. גם כשממהרים להוציא ספר לאור, צריך להקפיד מעט יותר.