חכו רגע עם הגיליוטינה

התמקדות בפן האישי תהפוך את דו"ח וינוגרד לזיילר שני - עוד נייר שאיש לא טורח לקרוא. ישראל צריכה תיקון, לא עריפת ראשים

מלבד השמחה לאיד, אין כמו שמחת הגרדומים לעורר את הציבור הישראלי מתרדמתו הנרגנת ולספק את יצריו. זכייניות הטלוויזיה הבינו את זה מזמן, ולכן סצנות ההדחה ב"כוכב נולד" וב"הישרדות" הן הדובדבן שבסדרות - הרייטינג מראה זאת בעליל. גם מוספי הספורט שמחים לבשר לנו בכותרות ענק שטניסאית פלונית "הדיחה" טניסאית אחרת ממשחקי ווימבלדון, וכיצד "התרסק" כדורגלן אגדי במשחק גורלי. כמו במאבקי הגלדיאטורים הברוטליים ברומא העתיקה, כך גם בזירה הפוליטית - איננו מסתפקים בכך שהמפסיד שוכב מדמם על הקרשים; אנו רוצים שראשו ייערף. אלא שהיום, בדמוקרטיה לעילא שלנו, ההמון הוא שמטה את אגודלו מטה, ולא הקיסר. "קפד ראשו", אנו צווחים, ממש כמו מלכת הקלפים ההיסטרית ב"עליסה בארץ הפלאות". כך הופך הציבור חסר האונים שותף לניצחון ונוקם במי שהיה אליל והכזיב.

 

מה שמתחולל היום בזירה הציבורית שהישראלית סביב דו"ח וינוגרד הוא אותה תופעה עצמה. עוד בטרם הוצגו מסקנות הוועדה בפני הציבור, כבר יצאו הסכינים הארוכות לדרך. מקצתן, מתאוות נקם פשוטה - וחלקן מתוך רצון לגזור קופון פוליטי לעצמן. זה נכון לא רק לגבי ראש הממשלה, אלא גם לגבי קצינים בכירים, שכמה מעמיתיי כבר הסבירו לציבור מדוע הרמטכ"ל צריך להדיחם (וכמובן גם את מי למנות במקומם).

 

תופעה זו אינה תקינה ואף מסוכנת. ראשית - מפני שהיא סותרת את מהות הדמוקרטיה. היא מאפשרת למיעוט צווחני לכפות את רצונו על כלל הציבור בישראל, תוך פריטה נצלנית על רגשות אשם ויצרי נקם. מהות הדמוקרטיה היא ההליך שבו אנו בוחרים הנהגה לתקופה קצובה ומניחים להם לתפקד, אלא אם פעלו ביודעין ובזדון בניגוד לאינטרס הציבורי ובניגוד לחוק. האם זה המקרה שבו אנו דנים? הניחו לוועדת וינוגרד להאיר את עינינו, לפני שעריפת הראשים הפוליטית יוצאת לדרך.

 

שנית - מפני שהיא מסיטה את הציבור מהעיקר; מהצורך להבחין במה שטעון תיקון, לנהל ויכוח ציבורי על מה שראוי לתקן ובאיזה סדר עדיפויות - ולדרוש מהממשלה שתתקן את הליקויים, ולא רק תסתפק בהצהרות שאין פעולה בצידן. מה שקורה היום, למשל, בהקשר של המועצה לביטחון לאומי.

 

תשומת הלב היתרה, שמוקדשת לפן האישי של מסקנות וינוגרד, עלולה להפוך את הוועדה ועבודתה - בדיוק כמו שקרה לוועדת זיילר, שבדקה את כשלי המשטרה - לאפיזודה חולפת בהיסטוריה של מדינת ישראל; קצף על פני המים הפוליטיים הסוערים-תמיד שלנו, במקום שתהיה אירוע מכונן. כזה שמניע תיקון עמוק של תהליכי קבלת ההחלטות והמעקב אחר ביצוע במערכת השלטונית בכלל ובמערכת הביטחון בפרט.

 

אין סיבה לאיתרוג

לשם הבהרה, אדגיש: שום אסון לא יקרה אם יוחלף אולמרט בציפי ליבני, באהוד ברק או בבנימין נתניהו. לאולמרט אין יתרון בולט, כמנהיג וכמקבל החלטות, על פני איש מהמועמדים להחליפו. לעומת זאת, יש לו כמה חסרונות בולטים כראש ממשלה שהופגנו לאחרונה. למשל, העובדה שכושר הביצוע שלו ושל ממשלתו אינו עומד בשום יחס להבטחות ולהצהרות שפיו מפיק. למשל, העובדה שמעולם לא היה לנו ראש ממשלה (חוץ מאריאל שרון) שדבקו בו כל-כך הרבה פרשיות, שריח רע של חוסר ניקיון כפיים עולה מהן. גם יציבות פוליטית והרצון להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים אינם מצדיקים את "איתרוגו" של מנהיג שחטא, כלומר: גרם במישרין לנפילתם של חיילים ואזרחים, מפני שקיבל החלטות בצורה חסרת אחריות ומשיקולים לא-עניינים ועשה זאת במודע. אבל בינתיים, כל זה לא הוכח. מהעובדות הידועות לנו עולה שחטאיו העיקרים של ראש הממשלה היו מינוי שר ביטחון שאינו כשיר, והחלטות שהתקבלו בפזיזות כתוצאה מחוסר ניסיון ובעיקר בגלל השתעבדות לסמכות ולביטחון העצמי המופרז שהפגינו הרמטכ"ל ואלופי המטה הכללי.

 

ההתמקדות במבצע "שינוי כיוון 11" בסיומה של מלחמת לבנון השנייה, גם היא אינה מוצדקת. שעות ספורות לפני הפסקת האש במלחמת ששת הימים, וכך גם במלחמת יום הכיפורים, יצא צה"ל למבצעים שנועדו לשפר את עמדות המיקוח המדיניות והצבאיות של מדינת ישראל. במבצעים אלה נכבש ב-67' דרום רמת הגולן וב-73' הושלם כיתור הארמיה השלישית; חיילים רבים נפלו, אבל עד היום, איש לא מחה על הביצוע. מדוע? מפני שהם הניבו תוצאות. "שינוי כיוון 11" לא הניב תוצאות, מפני שהופסק באמצע. חשוב להבין לעומק למה זה קרה, במקום לפסול מראש את שיקוליו של מי שלאחר לבטים רבים, החליט לצאת למבצע שכשל.

 

אחרי מאמרים וכתבות אין-ספור בתקשורת ועוד ארבעה ספרים, קשה להניח שוועדת וינוגרד תגלה לנו עובדות שלא ידענו על מלחמת לבנון השנייה. חברי הוועדה גם לא יגידו לנו במפורש מי צריך ללכת הביתה מפני שאינו ראוי. בג"ץ אסר עליהם לעשות זאת בלי לשלוח תחילה מכתבי אזהרה, ורוב האחראים למחדלי המלחמה כבר פרשו מרצונם. את המסקנות האישיות של חברי הוועדה נצטרך לכן לחפש בין השיטין. בעיקר כדאי לשים למינוחים ולביטויים שהדו"ח יעשה בהם שימוש, כשיתייחס לפוליטיקאים ולבכירי המטה הכללי. מהמינוחים אפשר יהיה ללמוד על מידת האחריות לכשלים, שמייחסת הוועדה לאישים אלה.

 

אבל העיקר הן המסקנות המערכתיות, אליהן הגיעה הוועדה. צריך לראות אם הן תואמות את המסקנות שהסיקו הממשלה, צה"ל ומערכת הביטחון. צריך גם שהציבור והתקשורת ידרשו מהממשלה וממערכת הביטחון לפעול על פיהן במקום למסמס אותן, כדי שבעתיד לא נצטרך להקים ועדות נוספות. ובשורה התחתונה: מדינת ישראל זקוקה בשעה זו לתיקון ליקויים. את עריפת הראשים הפוליטית ראוי שנשאיר בידי כלל הציבור, בהליך בחירות כלליות מסודר וחוקי.