מוזיקה בשבילי היא...
מקום שבו אני יכולה להיות אני. בכל פעם מחדש היא מרפאה את פצעיי, פותחת לי מגירות בנפש. היא נצחית, מכשפת, מדהימה, או כמו שהגדיר אותה אפלטון: "מוזיקה היא חוק מוסרי - היא נותנת כנפיים לשכל, נפש ליקום, מעוף לדמיון, קסם לעצבות, חיים להכל".
הדבר הכי יפה שאמרו על הקול שלי...
הגיע דווקא מאשה אני לא מכירה. יום אחד היא התקשרה אליי ואמרה "אל תשאלי אותי איך השגתי את הטלפון שלך, אבל ישבתי בחנות שלי ופתאום התחיל להתנגן השיר שלך ברדיו, לא ידעתי מי הזמרת, אבל השתקתי את כולם והגברתי. הקול שלך כישף אותי והעביר אותי מסע למקומות ששכחתי שקיימים בי". זו מבחינתי המחמאה הכי גדולה - אנשים שהקשיבו לשיר עברו את אותה החוויה שעברתי אני כששרתי אותו.
ההופעה הכי מרגשת שהיתה לי...
היתה בבית החולים שניידר לילדים, במחלקה האונקולוגית. שרתי את "היי שקטה" של ריקי גל והמילים היו כל כך חזקות ורלוונטיות לסיטואציה שנחנקתי באמצע השיר מהדמעות שעמדו בגרון. אבל אני גם מתרגשת בכל פעם שאני עומדת להופיע, אפילו אם זו הפעם ה־40 שאני עושה את אותה הצגה בקאמרי.
כשאני שומעת את עצמי ברדיו...
אני מקשיבה ומתרגשת, במיוחד עכשיו, עם הסינגל החדש. זה נורא אישי וחשוף לחשוב שאנשים שומעים את קול נשמתך, אבל זה תהליך – בהתחלה אתה נבוך, אחר כך גאה ומתרגש.
תוכניות ריאליטי בעיניי הן...
חלון הזדמנויות, לפחות במקרה של "כוכב נולד" ו"גריז". במקרים אחרים, זה תלוי עד כמה התוכנית פולשנית. אני מקווה בשביל האנשים שהלכו לתוכנית, שאם הם יצליחו, אם ישכילו לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקם כמוני.
אני מעריצה את...
ההורים שלי, על החינוך והערכים שהשרישו בי, על הנתינה והאהבה ללא גבולות, על התמיכה שלהם והדחיפה ללכת אחרי האמת שלי והחלומות שלי. הם העוגן שלי והרוח מתחת לכנפיי, הם הדבר הכי יקר לי בעולם.
אני חושבת שאני יותר מדי...
פרפקציוניסטית בעבודה שלי וביקורתית כלפי עצמי. בכלל, אני צריכה ללמוד לשחרר יותר אחריות לאנשים סביבי.
הפנטזיה הכי פרועה שלי היא...
להגשים את הפנטזיות שלי.
למרות הספקות מהעונות האחרונות, תסמונת "כוכב נולד" ממשיכה להוכיח את עצמה כיעילה. שלוש שנים אחרי הגמר ההוא בניצנים, עדי כהן, שבינתיים חרכה את הבמות בקאמרי, משיקה אלבום בכורה. הסינגל הראשון מתוכו, "לא בטוחה", כבר חלחל עמוק לפלייליסטים, ומשהו, תקראו לזה אינטואיציה, אומר לנו שזו רק ההתחלה.