כשביקש פעם המשורר התל-אביבי מאיר ויזלטיר להביע את שאט נפשו ממלחמות ישראל, הוא טען כי מבחינתו מלחמת אין ברירה היא מלחמה על גדות הירקון, ולטובתה בלבד הוא יואיל לשלוף את חרבו מנדנה. לפי שעה הירקון טרם נזקק לשירותיהם הטובים של ויזלטיר וחרבו, אך בבשורת "שתי גדות לירקון" יש לא רק מיצוי מזוכך של הפסוק "בועתו של תל-אביבי (מהזן הוויזלטירי ודומיו) היא מבצרו", אלא היא מלמדת גם שבכוחו של המדרון החלקלק להביא את קורבנותיו אל שפת הירקון ואף מעבר לה.
אמנם השמאל הישראלי הוא לא רק ויזלטיר, אך הוא גם ויזלטיר, והוא גם דניאל בארנבוים וגם אברהם בורג וגם א.ב יהושע, שבמאמר טרי ב"לה סטמפה" האיטלקי קרא לבוש להחזיר את השגריר האמריקני בישראל לארה"ב עד לפינוי המאחזים. זאת אחרי שב-2002 הוא קבע שהפלסטינים אינם "העם הראשון שהכנסנו לטירופים, ראינו כבר מה קרה עם הגרמנים...", וב-2005 הוא המשיך במלאכתו עם המאמר "ניסיון והבנה של תשתית האנטישמיות".
החומרים מונחים על המדף. בין אם אלה ההתנחלויות, תוקפנות ישראל, סרבנות השלום שלה, גזענותה, יחסה המפלה לאזרחיה הערבים, החטא שבהקמתה, צידוקה כמדינה יהודית, ואף אופיו של היהודי – יכול כל חבר במועדון ליטול כישר בעיניו מהפרודוקטים התואמים את דיוקנו הרוחני והפוליטי. איש איש וצירופיו. כל אחד ותיק ניאוציו. יהושע זורק מרה בעיקר במתנחל "עטור אוון" ובה בעת אינו מניח ל-DNA היהודי; בארנבוים מתחלחל מהמיליטריזם הישראלי ורווה הרבה נחת מאזרחותו הפלסטינית החדשה; בורג מחלק את חמתו בין הפסול שבהגדרת ישראל כמדינה יהודית לבין מתן המלצות להצטיידות בדרכון זר; ושולה אלוני מקפידה להקצות זמן מסך לכל אחד מהפרודוקטים הראשונים ולעתים אף מעבר להם – כשכולם כאחד תמימי דעים לגבי המתנחל העובר כל גבול.
התמהיל הנבחר מכתיב במידה רבה את זהות השמאלן ואף מיטיב להקצות לו את מיקומו משני עברי המתרס – הציוני מזה, והפוסט והאנטי מזה. דא עקא שהמתרס אינו בלתי עביר, והתזוזה מהעבר הציוני שמאלה היא לעתים תוצר טבעי של ההכרה ש"עוז לתמורה בטרם פורענות" מחייב תמורה הולכת וגדלה לפרטנר הפלסטיני, הרבה מעבר למה שעוז, יהושע, גרוסמן וחבריהם נכונים היו להציע בעבר.
משום שמ-1967 נמלאה הארץ (שמעבר לקו הירוק) חמס, סבורים בשמאל, יש חשיבות עליונה למיגורה, אף אם תחתה תמלא הארץ חמאס. הלוא הם לעולם יוכלו להמשיך ולצאת בעצומות למען ישיחו עם תנועה זו. כך, על אף שנטחנה עד דק תוחלת ההתנתקות, הותרה הרצועה לרווחה וגבול בן 240 ק"מ מאיים להצטרף לחזית הטרור, חלקם עדיין משוכנעים שמה"זדים" בגבעות יו"ש באה ועוד תבוא כל הרעה. אלא שהמהדרין מן המהדרין מבין באי המחנה – מהגדה השמאלית, או מתעאיוש, מגוש שלום או מזוכרות – מבינים אל נכון ש-67' יכולה להיות במקרה הטוב רק תחנת ביניים. אצלם כבר חלחלה ההכרה שאותם יערות ש"ממשיכים להליט חורבות של כפרים ערביים מ-1948", הם איבר חיוני במשוואה.
מסמכי החזון של ערביי ישראל, על דרישות האוטונומיה הגלילית שבהם; דרישות השיבה הנחרצות של הפלסטינים; והדחייה הבוטה של תביעת ישראל, כביכול, להכיר בה כמדינה יהודית – הם רק מקצת מהחומרים המעצבים את שברו של החלום, שחלקים בשמאל הישראלי עדיין ממאנים להשלים עמו. אחרים פשוט חוצים את הקווים. יהושע, כבורג, כאלוני וכבארנבוים אמנם עסוקים בהולכת "כלימת הכיבוש" גם אל מעבר לים, אך בתוך תוכם ברי לפחות לחלקם שבזה לא די. גירושים, אף אם הם מאוחרים, הופכים לדידם מחויבי המציאות.
הכלה אולי קצת משחררת, אך ההזיה משחררת הרבה יותר. באמצעותה ניתן בין השאר לפנות למר Money האמריקני כדי שישחרר אותנו מ"אחיזת החנק של המאחזים". הבעיה היא שמן החלום גם בוש לא משחרר ואפילו לא המציאות.