הלך החזיר אצל הזרזיר

ניר קיפניס תקע אנטרקוט ב"לימוזין" שברמת ישי וגמע יין ביקב תבור, אבל התלהב בעיקר מהכנאפה של "ממתקי ג'ינדאווי" בזרזיר. לא ייאמן: מבקשים מהשמן הזה כתבה על בשר טוב, והוא משתפך על הקינוח היחיד בעולם שהוא גם כתום וגם שעיר

בגיל שבו רוב האנשים נקברים תחת עול הפרנסה והמשפחה, י' החליט לעשות מעשה ולצאת לפנסיה. כדרכם של אנשים שיכולים להרשות לעצמם דברים כאלה, הוא ישב ותיאר לי בעיניים בורקות את ימיו כשליח של מסעדה סינית בלילות ומפיץ עיתונים בימים. אחר כך סיפר כיצד עסק משפחתי שהיה שותף להקמתו הצליח, והפך אותו לאיש עשיר יחסית. לבסוף הסתכל בשעון השפהאוזן שעל ידו, פקד על סוכנת הנסיעות שלו לדאוג לכרטיסים בביזנס, והמריא לשבוע של סקי. לפני שנפרדנו אמר: "לא תאמין כמה קשה לעשות חיים. פעם היו לי ימי עבודה ארוכים אבל מסודרים. עכשיו אני מתרוצץ מפגישה לפגישה, מחופשה בתאילנד לחופשת סקי. לא פשוט".

 

אין לכם מושג כמה הוא צדק.

 

אף שהפנסיה ממני והלאה, הימים המתישים ביותר עבורי הם אלה שבהם אני לא אמור לעשות כלום חוץ מליהנות, והיום שבו קבענו לצאת לעמק יזרעאל לעוד סיור של בשרים ויין לא היה יוצא דופן. זה התחיל עם כתב רכב מסוים ממגזין גברים מסוים: הג'ינג'י המעצבן חשב שאם הוא מסדר לנו מרצדס שחורה של עבריינים, אז מותר לו לאחר חופשי. וזה נמשך עם ל', העורך של המגזין המסוים ההוא, שהתעקש לעבור בדרך באיזה אתר צילומים בבית ברל.

 

בדרך כלל אנחנו לא מתעלפים משילוב הנאה ועסקים, אבל ל' הבהיר שיהיו שם דוגמניות מצוינות עם מעט מאוד בגדים שיתחפשו לחיילי הסיירות המובחרות של צה"ל. כיוון שביטחון האומה בנפשנו, החלטנו לנסוע מיד לאתר הצילומים ולפקוח עין על המתרחש. עם זאת, כיאה לקשוחים שבגברים, לא נתנו לאמזונות להסיח את דעתנו מהמשימה - חוץ מזה שהג'ינג'י נתקל בעץ אחרי שניסה ללכת קדימה ובו בזמן לאמץ לוחמת - וחיש מהר, עניין של 90 דקות בהייה ועוד קצת נסיעה, כבר עמדו רגלינו בשערי יקב תבור.

 

אפשר ממש לאכול מהמלצרית

על כל בקבוק שיוצא מיקב תבור חותם היינן אריה נשר ב"מושלם ככל שהמציאות מאפשרת". אבל אם הייתי צריך להגדיר בעצמי את התוצרת של תבור, כנראה שהייתי הולך דווקא על "שמח". אני יודע שייננים מעדיפים שיאמרו על תוצרתם שהיא "עמוקה" או "מעניינת", אבל מקווה שנשר יאהב את האופן שבו בחרתי לתאר את היינות שלו. לגמנו רבים מהם - לבנים, אדומים ורוזה, סוביניון בלאן, מרלו וקברנה סוביניון - וכמה שהם שונים זה מזה, המילה "שמח" יכולה בהחלט לחבר בין כולם.

 

אם להיות ספציפי, הייתי אומר שאהבתי במיוחד את הקצוות. הסוביניון בלאן הצעיר והפרחוני שבוקבק ממש בשבוע שבו ביקרנו ביקב, אחרי שתסס במכל נירוסטה ולא זכה לראות חבית עץ מבפנים - ולעומתו ה"תבור מסחה" היוקרתי והיקר (116 שקל לבקבוק מבציר 03'), שיכול לעמוד בגאווה בשורה הראשונה של היינות הישראלים. אבל למי יש כוח להיות ספציפי כששמש חורפית, החומר הממסטל הכי נעים בעולם, זורחת לה מחוץ לחדר הטעימות של תבור?

 

התחנה הבאה שלנו היתה מסעדת "לימוזין" שברמת ישי. מדובר באחד המוסדות הוותיקים בעמק, שבתחילת דרכו היה קצבייה בלבד. יצא לי כבר לטעום כמה פעמים ממעדני הבשר של הבעלים, אמיר טלמור ורמי גינת מהיישוב הסמוך תמרת, אבל מעולם לא ישבתי במסעדה שצמחה לה לפני כמה שנים בצמוד לקצבייה הנודעת שלהם. אגב, לשם לימוזין אין כל קשר למכוניות שרד כמו זאת שבה התניידנו ברוב רושם, אלא דווקא לזן הבקר שעימו נמנה העדר של הבעלים. ואם כבר הזכרנו בקר, אולי כדאי שנתחיל לדבר על האוכל.

 

הראשונות היו חביבות. שום דבר לכתוב עליו לחברים הקרניבורים שלכם, אבל בסך הכל נהנינו. במיוחד התחבבו עלינו הנקניקיות החריפות והאסאדו, שהיה המנה הטובה ביותר בארוחה הזאת. כה טובה, למעשה, שהצטערנו על כך שבחרנו בה דווקא לאחת הראשונות. מאידך, מוטב היה לוותר על הכרובית המטוגנת בבצק הבירה. כשמזמינים כרובית מטוגנת צריך להביא בחשבון שלא מדובר במנה דיאטתית במיוחד, אבל את זאת שהונחה לפנינו אפשר היה לתאר כגירסת המנות הראשונות של נס חנוכה: בכל אחד מפרחיה נחה כמות שמן שיכולה להספיק לשמונה ימים. כפיצוי, הגולדסטאר שאיתה שטפנו פנימה את הראשונות - וגם מנת פתיחה של סלסה וטחינה ירקרקה עם קצת נאצ'וס - היתה איטית בדיוק כמו שביקשנו.

 

עוד לפני העיקריות נרשמה אהבת אמת בגזרה, ולכן ייאמר מיד: אם את במקרה המלצרית המצוינת ששירתה אותנו, ופרשה באמצע לכוס קפה בשמש עם "כה אמר זרתוסטרא" לפרידריך ניטשה, צרי קשר. אמנם אמרת שאת גרושה עם שלושה ילדים, אבל לאחד מאיתנו זה ממש לא משנה. וסתם שתדעי, אפילו אם נניח שכל הקטע הניטשאי הזה היה בעצם תרגיל בלוק אינטלקטואלי, לנו לא אכפת. אף פעם לא היינו מהגברים שמתרשמים מאינטלקט נשי, אבל הבלונד - הוא מרתק אותנו אפילו אם הוא אמיתי פחות מהעניין בפילוסופיה מהמאה הי"ט.

 

כשההורמונים נרגעו קמעה, הגיעו העגלים. והאמת, אולי מוטב היה לעשות במקום זה עוד סבב ראשונות. לא שהיה משהו רע באנטרקוטים שאכלנו (הפילה שאכל הג'ינג'י היה מעט טוב יותר), אבל גם לא היה בהם משהו טוב. לראייה, אחד מאיתנו שבע והותיר חצי מהמנה בצלחת. שני האחרים נברו בה עד הסוף, אבל רק בניסיון להכריע אם מגיע לה ציון שבע או שבע וחצי. ייאמר לזכותה של המלצרית השנייה שלנו (זרתוסטרא פרשה מחיינו, כמה מצער, מיד אחרי הפסקת הקפה שלה) שהיא הציעה לפצותנו עבור האנטרקוט שנאכל רק בחציו. היא גם הזמינה אותנו לתה טעים, וכשקלטה שאנחנו יותר בקטע של כנאפה מאשר של קינוחים שגרתיים, הפנתה אותנו לכפר זרזיר הסמוך. אבל עוד לפני שהשטנו את ספינתנו בדרך היורדת אל הכפר, היה עלינו לסלק את החשבון.

 

כאן נכונה לנו הפתעה. על ארבע ראשונות וארבע עיקריות התבקשנו לשלם 630 שקל (ובבודדת: כמעט 160 שקל לאדם). זה הקשה עלינו עוד יותר לסכם את החוויה: 50 שקל פחות לסועד, והיינו מציינים שיש תמורה לאגרה; עוד 50 והיינו מסכמים באכזבה רבתי. אבל מה שנכון לגבי האוכל תקף גם באשר למחיר, ואת "לימוזין" אין לסכם אלא במילה אחת: בסדר. תחליטו בעצמכם אם בסדר שווה לכם 160 שקל לראש. אשר לנו, אולי זאת האווירה הפחות אקזוטית מזאת שזכורה מהפרקים הקודמים במסע, ואולי נעשינו מפונקים - אבל אחרי הנקניקייה עם הפיסטוקים של "מיטשוס", הגריל המעורב של "מרינדו", הצינגלעך של משפחת גיליס והאנטרקוט המשובח של "הטחנה", בהחלט ציפינו ליותר.

 

שלום תמורת כתום

יותר, זה בדיוק מה שקיבלנו במאפיית המתוקים של האחים ג'ינדאווי בכניסה לזרזיר. ספק אם רחוב ומספר בית יעזרו לכם לאתר את המקום, לכן נאמר רק שאם באים מכיוון רמת ישי ופונים שמאלה בצומת נהלל, נוסעים עד שרואים את "מעדניית ג'ינדאווי", ממשיכים עוד כמה עשרות מטרים עד שרואים את "פנצ'ריית ג'ינדאווי" - אז ממש בצמוד לה מוצאים את "ממתקי ג'ינדאווי". ללמדנו שכמו משפחת חינאווי ליפו, כך משפחת ג'ינדאווי לזרזיר.

 

אני לא איש של מתוקים, ובכל זאת, ממתקים מזרחיים תמיד מצליחים לשבור אותי. המשולשים עם הגבינה - שעליהם המליצה מלצריתנו האדיבה מהתחנה הקודמת - עדיין לא היו מוכנים, ובהיעדרם ירדנו על כנאפה כתמתמה וחמימה. סירופ הדבש שנוצק עליה בנדיבות הדגיש את טעמה החמצמץ מעט של גבינת הצאן שמתחת לציפוי האטריות הפריך, ואני חשבתי שאחת הבעיות שלנו עם הערבים מקורה בהתעקשותנו על זוטות כגון שלום, ודברים אחרים שלא מקובלים במזרח התיכון. יכול להיות שאנחנו צריכים פשוט להציע להם פינוי מיידי של הגדה תמורת אספקה קבועה של כנאפה. אני לא יודע אם זה יעבוד, אבל היי, מה יש לנו ולהם להפסיד?

 

אז מה היה לנו שם? ובכן, בפחות מאורכו של יום עבודה ממוצע היו לנו צילומים עם דוגמניות, נסיעה לצפון, ביקור בכפר תבור, ארוחת צהריים ברמת ישי וקינוח בזרזיר. מצד שני, אני לא יודע אם ההרים אכן גבוהים יותר בדרך חזרה, אבל הפקקים בוודאי ארוכים יותר - אפילו כשאתה ספון בתוך מרצדס. בטח יש לא מעט קוראים שאומרים לעצמם "בוא'נה, השמן המזדיין הזה עוד מעז לקטר", אבל זה רק בגלל שהם עושים דברים קלים יחסית, כמו לעבוד, ואין להם מושג כמה קשה ליהנות מכל רגע. וחוץ מזה, למרות הכנאפה אני כבר קצת פחות שמן. וגם קצת פחות מזדיין, לפחות עד שזרתוסטרא תתקשר.

 

יקב תבור, כפר תבור, 6760444־04

לימוזין, א.ת רמת ישי, 9533173/83־04

קונדיטוריה אחים ג'נדאווי, זרזיר, 6514063־04

אה, וזרתוסטרא: ניר קיפניס, מתחם שינקין תל אביב, mokatik@012.net.il