רקע: תעשיית הבקר והחלב תורמת רבות לזיהום מי השתייה ולהתחממות כדור הארץ. יציאותיהן התכופות של הפרות, המסולקות ע"י האדם אל מחוץ לשטחי הרפתות, פולטות חומרים בעיתיים הנספגים בקרקע ומחלחלים אל מי התהום. גז המתאן המצוי בהן באחוז גבוה הינו אלמנט הסופג היטב את קרינת האינפרא-אדום המוחזרת מכדור הארץ, ובכך תורם משמעותית לאפקט החממה. אך גז המתאן זהה בהרכבו כמעט לחלוטין לאותו גז המופק בקידוחים והמכונה גז טבעי – גז זה הוא אנרגיה לשמה.
טכניקה: צואת הפרות מועברת למיכל גלילי ארוך ומותססת כשלושה שבועות בטמפ' של כ-40 מעלות צלזיוס על מנת להאיץ את תהליך הפירוק שלה. תהליך זה הינו תהליך אנאירובי ופירוש הדבר שהוא מתבצע ללא נוכחות חמצן ולכן חשובה אטימותו של המיכל לאוויר שבחוץ – כך תופק כמות הגז המקסימלית.
גז המתאן כאמור הינו בעל ערך אנרגטי. דחיסתו, ערבובו עם האוויר והצתתו יתנו תוצרי שריפה בעלי כח רב – פשוט גזים חמים שזורמים במהירות אדירה. במהירות זו יפגעו הגזים בכפות הגלגל הנקרא טורבינה. סיבוב טורבינת הגז יניע גנרטור וייצר חשמל. החום הרב הנוצר בתהליך השריפה ינוצל לחימום המיכל הגלילי ויחסוך חשמל נוסף. שארית ההפרשה הנותרת במיכל תאסף, תופרד למרכיביה הנוזליים והמוצקים, תיובש ותהווה בהמשך דשן אורגני מעולה באיכותו.
מספרים: אחורי הפרה משלחים ביום מעל 20 ליטר של צואה. דמיינו לעצמכם 20 שקיות חלב חומות-ירוקות במקררים של רמי לוי. בלתי נתפס?! עכשיו הכפילו במספר ראשי הבקר בישראל – 200 אלף. כ-90 אלף מיכלי דלק של מאזדה ביום, כ-3 מיליון טון בשנה, כ-6 איצטדיונים של ארסנל מלאים עד גדותיהם, כולל היציאים, בחרא של פרות בכל שנה (אני אפסיק אבל בתנאי שזה ייכנס לראש) – רק בישראל. כמות צואה מפרה בודדת מאפשרת הפקת גז מתאן בנפח של חדר קטן ובלחץ משמעותי וייצור הספק חשמלי של כ-4 קוט"ש (שעת עבודה של מייבש כביסה גדול) בכל יום.
יישום השיטה בכל הארץ ישתווה בערכו לתחנת כח המספקת כ-35 מגה-וואט. החיסכון ינוע בסביבות חצי אחוז מהצריכה הכוללת בישראל – נשמע מעט אבל יחסוך לתחנת הכוח הפחמית בחדרה יותר מ-40 אלף טון פחם בשנה.
יתרונות:
חסרונות: