אני רוצה זוגיות אמיתית, בלי מסיכות ונצנצים

הכרתי גברים שהיו שחקנים מעולים שקשה להבחין מי הם באמת. לוקח זמן לגלות את השקר, אותו שקר שמכרו לעצמם הם מכרו לי. אני ורבים שכמותי עובדים כמחסנאים העסוקים בקיטלוג אנשים: יש לי מגירות ושידות בהן אני שמה אנשים. אבל ככל שאני מתבגרת אני פחות זקוקה לריהוט הדמיוני הזה

לפני שנתיים התקשרה אליי ק' חברתי ואמרה בדרמטיות: "דורית, יש לי משהו חשוב לספר לך".

 

"נו, ספרי", עניתי לה.

 

"לא לא, אני לא יכולה לספר לך בטלפון רק בארבע עיניים".

 

מיד חשבתי על הגרוע מכל: ק' סובלת ממחלה חשוכת מרפא, או זקוקה להשתלת כבד/כליה. אחרת מה למען השם היא רוצה לומר לי? הרי היא כבר התחתנה והתגרשה, וכל אחת מההודעות האלה נמסרו בדרמטיות בטלפון ולא נזקקו לפגישה אישית. מה זה כבר יכול להיות?

 

הייתי בביקור אצל הוריי, זה היה ערב חג. קבענו להיפגש ליד הים, מקום אידיאלי לכל בשורה שלא תהיה. היא נראתה קורנת מהרגיל. תווי פניה היו רגועים כשל אדם שמצא משהו שחיפש שנים, אבל בזווית עיניה עמדה דריכות. שחחנו קצרות, ואז השתרר שקט. ק' נשמה עמוק. אני לא נשמתי. ואז היא ירתה:

 

"דורית, אני לסבית!"

 

אני בתגובה אמרתי, מבלי לחשוב פעמיים: "אה זהו? חשבתי שכבר קרה לך משהו".

 

ק' חייכה ומיד צחקה. המתח התפוגג באחת. ניכר היה שאבן נגולה מעל ליבה. שתינו צחקנו. ואז הפסקתי לצחוק לרגע, כי לפתע חשתי אי נוחות מסוימת. למעשה היא סיפרה לי דבר חשוב מאוד. היא גילתה את הזהות המינית שלה, ולא בגיל 16, וכל מה שיכולתי לומר היה תגובה סתמית שכזאת. אבל זו היתה תגובתי הספונטנית, שנפלטה מבלי לעבור קודם סינון במוח.

 

בסוף הערב, אחרי שכבר שוחחנו על דברים אחרים, ק' חייכה אליי בחום ואמרה תודה על התגובה. זה היה רגע דרמתי בקשר. מאוחר יותר הבנתי עד כמה חשוב היה לה לספר לי מי היא.

 

לא תמיד יכולתי להביא את עצמי כמו שאני בקשר

בחברוּת המיוחדת עם ק' גם אני יכולה להיות אמיתית בלי מסיכות ולהביא את הזהות שלי כפי שהיא. אבל לא תמיד יכולתי להביא את עצמי כמו שאני בקשר. בעבר נהגתי ללכת למסיבות שקראתי להן "מסיבות מסיכות" - מסיבות שאתה לא באמת מביא את עצמך אליהן. כמו בסרט של סופיה קופולה "מארי אנטואנט", בו היא מגיעה למסיבה עם חברותיה, שעיניהן עטויות במסיכות. ב"מסיבות מסיכות" משאירים את הזהות האמתית בבית ומביאים לציבור פרסונה ייצוגית צבעונית, עמוסת נוצצים.

 

אנחנו עוטים זהות בדויה ומסיכות כי חשוב לנו להתקבל, חשוב לנו מה חושבים עלינו, ובשביל כך אנחנו מוכנים לשלם מחיר של איבוד זהותנו, או יצירת זהות חלופית. ככל שיש לנו פחות אהבה עצמית, כך נזדקק לאישורי החברה ונעדיף לחיות בזהות בדויה - ובלבד שנתקבל.

 

פגשתי לא מעט גברים ש"מכרו" לי זהות אחת, אבל גיליתי שיש להם זהות אחרת. כמו "ד"ר ג'קל ומיסטר הייד". הכרתי גברים שהיו שחקנים מעולים שקשה להבחין מי הם באמת. לוקח זמן לגלות את השקר בו הם חיים, אותו שקר שמכרו לעצמם הם מכרו לי. זו הסיבה שאני ורבים שכמותי עובדים כמחסנאים העסוקים בקיטלוג אנשים. יש לי מגירות ושידות בהן אני שמה אנשים שאני מכירה. למרות שככל שאני מתבגרת ופחות פוחדת אני פחות זקוקה לריהוט הדמיוני הזה, עדיין ישנו צורך בקיטלוג. כאילו לא מתאים לי שאנשים יסתובבו לידי חופשיים מבלי שאדע מה תוכנם. זהו אקט טבעי הגנתי, לכן אנחנו ממהרים לקטלג.

 

על סמך איבר אחד היו צריכים לנחש מי הוא מיץ פטל

מי מאיתנו לא החליט כבר אחרי חמש דקות של דייט אם זה יילך או לא? לא פעם פסלתי (ונפסלתי) במהירות על סמך פיקסל אחד שראיתי באדם שמולי החלטתי מי הוא, ולהפך. אבל אנחנו הרי מרובי פיקסלים. כמו בספר הילדים "מיץ פטל", על סמך איבר אחד היו צריכים לנחש מי הוא מיץ פטל, איזו חיה הוא. כך גם אנחנו עסוקים בהסקות מסקנות על סמך מינימום מידע. אבל בעצם איננו יודעים מי האדם שזה עתה הכרנו. הוא רק נראה לנו מוכר ודומה למישהו אחר שפגשנו בעבר.

 

חישבו בכנות אם האנשים שסובבים אתכם באמת מכירים אתכם ומאפשרים להם להיות מי שאתם. האם הזהות שלכם במערכת היחסים הנוכחית עם בן/בת זוגכם היא האמיתית, או מסיכה? האם אתם יכולים להביא את עצמכם באמת לקשר? מי שאינו מביא את אישיותו וזהותו האמיתית הוא לדעתי סוג של בוגד.

 

נכון, לא קל לגלות את האמת על עצמך, ועוד ולשתף אחרים בגילוי. ולא קל לראות שגם אותו בן זוג שבחרת הוא לא בדיוק מי שדמיינת שהוא. כי מי רוצה לנתץ אידיליות?

 

עם השנים למדתי שככל שאני אמיתית עם עצמי, ככל שאני מוקפת בחברי אמת ובבן זוג שאוהב אותי בזכות מי שאני, כך יותר טוב ונכון לי. היום למזלי הרב אני מוקפת לא-מעט חברי אמת, שבמחיצתם אני יכולה להיות אני. חברים שאני יכולה לשהות במחיצם בלי איפור ובלי נצנצים, כמו שאני. וזוהי הזוגיות שאני מייחלת אליה.